ביהמ"ש: אין להחרים רכב ששימש להברחה אם בעליו לא ידע עליה

בימ"ש השלום בת"א קבע כי המדינה אינה יכולה לחלט רכב ששימש לביצוע הברחה במכס - אלא אם תוכיח קשר או ידיעה של בעל הרכב על ההברחה ■ בכך סטה השלום מפסק דין של ביהמ"ש העליון משנות ה-60

בית משפט השלום בתל-אביב קבע, כי המדינה אינה יכולה לחלט רכב ששימש לביצוע הברחה במכס - אלא אם תוכיח קשר או ידיעה של בעל הרכב על ההברחה. בכך סטה בית המשפט מפסק דין של בית המשפט העליון משנות ה-60.

במקרה זה החרימה המדינה רכב מסוג פורד פוקוס של חברת א. עדן פון תקשורת, ששימש להברחת טלפונים סלולריים ואביזרים נלווים. הרכב חולט זמנית לפי סעיף 203(ג) לפקודת המכס, שלפיו "כלי הובלה שאינו כלי שיט ושימש בהברחה, או שימש ביודעין להוביל שלא כדין טובין מוברחים או מחולטים - יחולט למדינה".

החרמה קבועה

מספר אנשים, ובהם אחיו של הבעלים והמנכ"ל של החברה בעלת הרכב, הורשעו בעבירת ההברחה. החילוט הזמני הפך להחרמה קבועה, לפי סעיף 230 לפקודה, שלפיו אם העבירה גוררת חילוט - ההרשעה בעבירה תהפוך להחרמת כלי הרכב שבו נעברה העבירה.

באמצעות עו"ד אברהם נח נווה ביקשה החברה להשיב את הרכב, משום שההברחה לא נעשתה על-ידה או בידיעת בעליה. המדינה ביקשה לדחות את התביעה על הסף, בנימוק שסעיף 230 לא מותיר שיקול-דעת לבית משפט.

כבוד האדם

השופט יונה אטדגי ציין כי בשנת 1964 קבע העליון ("זובידה") כי לעניין סעיף 203(ג) אין משמעות לשאלה אם בעל הרכב ידע כי הוא שימש להברחה או לא. לעומת זאת, בפסק דין שניתן ב-1999 ("שרידון") ועסק בסעיף 230, שופט אחד סבר כי יש לבטל את הלכת זובידה, ושני השופטים האחרים הסתייגו ממנה, אך נמנעו מלהכריע בסוגיה. בפסק דין שלישי משנת 1992 ("מונוגיל"), שעסק בתפיסת טובין מכוח פקודת היבוא, נקבע כי המדינה יכולה לתפוס סחורה שיובאה שלא כדין רק מהיבואן (ולא כשהיא נרכשה כבר על-ידי צד ג').

"פורמלית", כתב השופט אטדגי, "ייתכן כי הלכת זובידה, לפיה שאלת ידיעת הבעלים אינה רלוונטית, לא השתנתה משום שהקביעות בשרידון היו אימרות אגב שלא נצרכו למסקנה, ומשום שמונוגיל לא עסק ישירות בפקודת המכס הנידונה. עם זאת, רוח הפסיקה העולה מהם מערערת את תוקפה של הלכת זובידה, שנקבעה לפני חקיקת חוק יסוד כבוד האדם, המגן על זכות הקניין".

אטדגי הוסיף כי "בעוד שבעבר הוקנתה עדיפות עליונה לאינטרס המדינה באכיפה אפקטיבית של החקיקה הפיסקלית, הרי שכיום - על-פי הלכת מונוגיל - יש להתחשב גם בזכות היסוד של אדם לבל יפגעו בקניינו. מגמה זו מחייבת מתן פרשנות מצרה לחיקוקים הישנים".

בין יתר נימוקיו ציין השופט כי "רגש הצדק אינו מאפשר להחרים נכס מאדם שאינו קשור לעבירה, גם אם זו נעשתה באמצעות הנכס שלו". לכן פסק השופט כי לא ניתן לדחות את התביעה על הסף, ויש לשמוע ראיות לגבי ידיעת החברה על ההברחה.

הוא ציין כי "ייתכן שלא רק ידיעה ברורה של החברה על ההברחה תצדיק את החרמת הרכב, אלא גם עצימת עיניים או רשלנות". (ת"א 07-69169).