העם מתבקש למצוא מועמד אחר

1.

לפני למעלה מעשור הוזמנתי לפגישה עם בחור די מוכר שתכנן לרוץ לכנסת. האיש היה ידוע לציבור בעיקר ממדורי הפלילים ולמפלגה שהקים, כמו גם לרעיון שבשמו קמה, לא היה סיכוי רב מלכתחילה. מתוך נימוס נעניתי להזמנתו. בפגישה הוא שטח בפני את הרציונאל האלקטורלי שלו: "אני עובר בשוק ואנשים מתלהבים, זורקים עלי תותים ב-20 שקל לקילו ומאחלים לי שאהיה ראש ממשלה".

אהבת המונים היא סם ממכר עד כדי כך שלעיתים קרובות מי שמעורר אותה, כביכול, לא קולט שהבדיחה היא עליו. זה בדיוק העניין עם איל ברקוביץ': כמה מסכנים ברחוב אמרו לו שהוא המאמן הבא - בעודם מצטלמים איתו בסלולרי למזכרת, והאיש האמין. שלא יהיה לכם ספק: ברקוביץ' מאמין באמת ובתמים ש"העם" רוצה אותו בנבחרת. אפשר לתהות איך שום דבר מחוכמת המשחק הפנומנאלית שלו לא חלחל גם לחיים שמחוץ לדשא, ואפשר להיזכר בגאידמק: מיליארדים עלתה לו "החוייה הישראלית" שבסיומה ספר 3,000 קולות למועצת עיריית ירושלים.

2.

נניח לרגע שברקוביץ' הוא מועמד לגיטימי לאימון נבחרת ישראל. מה הייתם מצפים ממועמד כזה בשעה שהוא מכנס את התקשורת? הוא היה יכול להציג את צוות הצללים שיעבוד לצידו, את תוכניותיו לעתיד הקרוב והרחוק, את האני מאמין שלו. במקום זה שמענו שמכל מאמני הנבחרת בעשרים השנים האחרונות, ברקוביץ' מעריך רק את נילסן (אז אולי מאמן זר זה רעיון לא רע?), חושב שז'אוטאוטס הליטאי (שהיה חלק ממכבי חיפה שהגיעה למקומות שברקוביץ' לא היה בהם מעולם) קיבל צ'אנס בנבחרתו הלאומית, למרות "שהיה כוכב הרבה יותר קטן ממני", ובטוח שלעיתונאים אין מושג מאחר שמעולם לא שיחקו כדורגל. אה, היה גם "פרגון" לקולגה אוחנה, אבל אליו נגיע בהמשך.

השאלה המתבקשת היא: אם ככה נראית אסיפת העיתונאים הנינוחה של מועמד לאימון הנבחרת, איך תראה מסיבת העיתונאים שלו אחרי שהנבחרת תחטוף, נניח, 3 שערים בטביליסי?

3.

אם יש משהו שברקוביץ' לא אוהב, הוא שמזכירים לו פרשות מביכות מעברו: "אז משכתי לאיציק זוהר בביצים" (ראויה לציון תגובתו של איציק זוהר: "אני שמח שאחרי 14 שנה, הוא עדיין זוכר את החוויה"), "אז אמרתי לשופט מאיר לוי שהוא בן זונה".

ברקוביץ' תוהה האם זה מה שיכתים לעד את שמו. האמת היא שלא, אבל כשמוסיפים לרשימה הזאת גם את: תקפתי מאמן נערים שלא שיתף את בני; השלכתי כסא על עיתונאי; חטפתי בעיטה בפנים מג'ון הארטסון; הייתי השחקן היחיד בהיסטוריה שהצליח להסתכסך עם קווין קיגאן; שנמשיך? ברקוביץ' מלא בעצמו עד כדי כך שכל זה נראה לו זניח.

4.

בואו נכניס לדיון מילה גסה במקומותינו, "ערכים", ונחשוב ביחד מה הם הערכים שלהם זקוק יותר מכל הכדורגלן הישראלי. בהנחה שהישראלים לא נולדים עם נכות גנטית שמונעת מהם להצטיין בכדורגל, מה עושה את הכדורגל הישראלי לנחות כל כך? במילה אחת: האופי.

איל ברקוביץ', לפיכך, הוא לא התרופה של הכדורגל הישראלי, אלא הסימפטום המובהק ביותר למחלה שלו: הכישרון שלו היה גדול כל כך, עד שההצלחה באה לו בקלות. ובכל זאת הוא נאלץ להסתפק בקריירה בקבוצות הדרג השני באנגליה. כנראה בגלל שחסר את הכישורים המשלימים שהופכים כישרון ענק לכוכב גדול שזוהר גם מעבר לביצה המקומית.

אפילו טל בן חיים הגיע, ולו לתקופה קצרה, להרכב הראשון בצ'לסי. הבחירה בבן חיים אינה מקרית: זה המודל לחיקוי של השחקן הישראלי. לא ברקוביץ'. רוצה להיות כוכב ולא רק בשכונה? תעבוד קשה, תתמסר לקריירה שלך מהבוקר עד הלילה. זה לא רק טל בן חיים שהפך כישרון בינוני להצלחה גדולה. זו גם שחר פאר או עמרי כספי. אם נמתח את הסקאלה עד לקצה השני שבו נמצא, נניח, ראובן עובד, נגלה שברקוביץ' (וגם אוחנה אגב) נמצא קרוב יותר אליו.

5.

ברקוביץ' מבטיח לנו תחת הנהגתו עלייה ליורו או למונדיאל. ולחשוב שרק אתמול שוחרר מאשפוז-כפוי גומא אגייאר, בגלל הבטחות מעשיות יותר, כמו להחזיר הביתה את גלעד שליט.