גל גבאי: "הגבול בין עיתונאי לעסקן תקשורת הוא גבול דק"

"יש שאלות שלעיתונאים בישראל כבר יותר קשה לשאול", אומרת גל גבאי, עיתונאית ותיקה.

לדבריה, "כשעיתונאים ישראליים שואלים שאלות הלוקחות בחשבון סבל של בני אדם המשתייכים לקבוצת האויבים, הם מיד עוכרי ישראל. הומניסט היום הוא רדיקל. אם ראש עיריית חולון, שערער על תערוכה מיליטריסטית, הותקף על-ידי שר הפנים, ומנהל גימנסיה הרצליה, שהעדיף שבבית-ספרו לא ירצו קצינים במדים - נצלב, אז איך יתנהל עיתונאי הרוצה לרצות מקסימום צופים, קוראים ומאזינים? איך האווירה הזאת משפיעה עליו?"

לתפיסתה של גבאי, שבחרה בשלב מסוים להפסיק לעבוד בחברת חדשות ערוץ 2, המזומנים הם השלשלאות ההדוקות ביותר על רגלי העיתונאים. "כוח הכסף התגלה ככוח גדול יותר מזה הפוליטי", היא אומרת, "לכסף יש את ההשפעה הגדולה ביותר על גבולות המקצוע. בשיחה קצרה עם עיתונאי הפועל במדיום מסחרי וכזה הפועל במדיום ציבורי, תוכל לקבל חיזוקים לאמירה הזאת. השאלה המנחה היא מה מוכר, פחות מה חשוב ואפילו מה מעניין. כי מעניין ומטריד גם 'מפריע' למה מוכר".

- זה משהו שמרגישים בפועל בעבודה היומיומית בערוץ מסחרי?

"לכסף יש תכונה כזו שאין לו צבע ואין לו ריח, אבל הוא מנהל אותנו מבפנים גם בלי שנרגיש. תתבונן סביב וגם לתוך עצמך ותגלה שאתה מפעיל על עצמך מראש צנזורה פנימית. חלקה נובעת מהעובדה שאנחנו באמת משרתים אדון אחד נכבד - רייטינג, לפני שאנחנו משרתיו של המקצוע".

גם עיסוקה של גבאי בשכבות החלשות וברווחה נתקל בניסיונות חסימה.

"אם זעקת המקופחים היא 'בכיינות', ואם נזקקים, מדוכאי גזענות ואלה המשלמים את מחיר ההיררכיה המעמדית הפכו למאוסים המטרידים את מנוחת הנהנים מהחיים, אז באיזה עמוד - אם בכלל - יקבלו ביטוי בעיתון? אם עיתונאי הנותן להם פה נחשב לצדקן מתחסד וכתבי רווחה ובריאות הם בסוף שורת השכר והמעמד המקצועי, אז ברור שיש כוחות שיסלקו אותם מהעין".

כלי אחר שמסמנת גבאי ונועד לדבריה לבלום את החופש, הוא השימוש שעושים מסוקרים בערכאות משפטיות כדי למנוע פרסומים עליהם.

"גם ניצחונות של עיתונאים במישור המשפטי לא אומרים שמדובר בניצחון. התובעים בעלי האמצעים והעוצמה הכלכלית הם המנצחים הגדולים כי עצם התביעה עשתה את שלה ופיזרה סביב את המסר 'אל תתעסקו איתנו, המחיר שתשלמו הוא כזה שלא בטוח שתוכלו לעמוד בו'. לצערי, מערכות לא עומדות מספיק חזק מאחורי עיתונאים כאלה ומעדיפים את אלה שלא 'מסתבכים'".

- את מרגישה שהחופש שלך מוגבל לעיתים או שניסו להגבילו?

"אני מרגישה מדי יום ביומו את הקונטקסט המקצועי שבתוכו אני פועלת, את כל הכוחות האלה שעליהם דיברתי, ולכן ההכרעות הן יומיומיות. הסיכונים המקצועיים קשורים פחות לזירות פשע ושדות קרב, אלא לסכנה על הלגיטימיות שלי כאשת מקצוע. המבחנים הם ביום יום, בטריוויאלי, שם אתה מפעיל צנזורה פנימית, ולכן צריך להיזהר שבעתיים. בשורה התחתונה, הנה אני מתראיינת כאן בחופש מוחלט. אולי יהיה לזה מחיר, אולי לא. בכל מקרה, כשהמוטיבציה שלך להצליח והצלחה נמדדת בפרמטרים של כסף ורייטינג ומקובלות, הגבול בין היותך עיתונאי להיותך עסקן תקשורת הוא דק. כאן יש לנו את החופש לבחור".

"בישראל כן פועלת עיתונות חופשית, בגדול. אבל לא כל עיתונאי פועל במרחב מקצועי שמאפשר לו חופש. כדי להיות עיתונאי חופשי, הלויאליות שלך צריכה להיות בראש ובראשונה למקצוע שלך - לפני נאמנות למעביד, לבוס, לעורך ואפילו רצון להתפרנס כראוי. זאת האוטופיה. זה בעיני החופש המוחלט והראוי. התפקיד הוא להציף באור שמש בוהק כל פינה אפלה רחוקה מעין הציבור ולפרק כל מנגנון ושיטה שמונעים מהציבור עוררות מחשבתית. כדי לעשות את זה, עיתונאי צריך להיות משוחרר מכל פחד ולהיות כפוף אך ורק לאתיקה המקצועית. אלה הכבלים היחידים המורשים. אנחנו כמובן, רובנו, לא שם.

"הימים האלה הם ימים קשים וקריטיים לא רק לנו העיתונאים אלא לדיון הציבורי, ליכולת שלנו כציבור לדבר, לדון ולהכריע. עיתונות חלשה פירושה חברה חלשה, דמוקרטיה קלושה וסכנה ממשית לחירות של הפרט".