עיתונות מושתקת

על נייר שבראשו לוגו של משטרת ישראל או של היחידה המשטרתית החוקרת; במסמך, בדרך-כלל בן עמוד אחד בלבד, הנראה יותר כמכתב המופנה לכבודו שופט השלום בעיר השדה, ופחות ככתב בית דין פורמלי; והנוסח, אחיד, מועתק מגירסאות קודמות, לקוני במידת האפשר: "הנדון: בקשה לצו איסור פרסום", מתנוססת הכותרת בראש הנייר, "בית המשפט הנכבד מתבקש לעשות שימוש בסמכותו לפי חוק בתי המשפט, ולתת צו איסור פרסום על כל פרט מתיקי החקירה כדלקמן".

בתחתית הנייר, לעולם בכתב-יד, במקום הריק שאנשי המשטרה הותירו לנימוקי ההחלטה, מתנוססות המילים: "נאסר פרסום כמבוקש, עד להחלטה אחרת". לפעמים, מקוצר זמן או מקום על הנייר, השופט מסתפק במילה אחת. כמבוקש.

כך נראים צווים שיפוטיים במדינת ישראל, האוסרים על כלי התקשורת לבצע את תפקידם הבסיסי, היסודי, הראשוני: לדווח לציבור על העובדות. יש כמובן מקום לצווי איסור פרסום במקרים מסוימים, יוצאי דופן. לא ניתן הרי לשלול את ההצדקה לקיומם באופן גורף ומוחלט; אלא שהבעיה הפוכה - ונעוצה בשטף הבלתי סביר, הבלתי ראוי של צווי איסור פרסום שמוציאים בתי המשפט.

זהו כשל כפול, והאשם נעוץ בשני השחקנים האחראים לו: מערכת האכיפה, כלומר המשטרה והפרקליטות מצד אחד, שאינן מהססות לשוב ולבקש עוד ועוד צווי איסור פרסום, בשל שיקולים לא ענייניים; ובתי המשפט מצד שני, המשמשים כמעט בכל המקרים חותמת-גומי ותו לא, ומאשרים באופן אוטומטי כמעט כל בקשת איסור פרסום.

המציאות הזו, שתוארה כאן, אינה חדשה. זה כמה שנים מלינה העיתונות, בכתבות עונתיות ובפניות לבתי משפט בבקשה להסרת צווי איסור פרסום, על הקלות שבה מוטלות בישראל הגבלות על חופש הפרסום.

אלא ששתי מגמות חדשות, מטרידות, הופיעו או התחזקו באחרונה, והן מכרסמות עוד יותר באפשרות הבסיסית למסור מידע רלוונטי לציבור: האחת היא התפשטות היקפו של איסור הפרסום, מאיסור החל רק על תכניה של החקירה, גם לאיסור פרסום עצם קיומה של החקירה ועצם קיומו של הצו האוסר על הפרסום; השנייה היא התרחבות האיסור הגורף, הכולל, משלב החקירה גם אל שלב המשפט עצמו.

זכות הציבור לעקוב

יסוד היסודות בשיטת משפט התואמת מדינה דמוקרטית ליברלית, הוא עיקרון פומביות ההליך השיפוטי. "עיקרון פומביות הדיון, כפי שמצביע בין היתר עיגונו המפורש בחוק יסוד, הינו מרכיב מרכזי במשטרנו", כתבה השופטת דליה דורנר ביושבה על כס השיפוט; את חשיבותו הסביר השופט אליהו מצא: "בשמירתו טמונה אחת הערובות העיקריות לתקינותו של ההליך השיפוטי, הן בתחום עשיית הצדק ובירור האמת, הלכה למעשה, והן בתחום מראית פני הצדק קבל עם ועדה... וזכות הציבור לעקוב אחרי מהלכיו של משפט באמצעות התקשורת, שמימושה מותנה בפומביות הדיון, כרוכה בכיבודה של הזכות היסודית לחופש הביטוי".

גם נשיאת בית המשפט העליון דוריתצ ביניש, העומדת בראש הפירמידה השיפוטית שידה קלה כל-כך על הדק צווי איסור הפרסום, תומכת בגישה שעליה הצהירו שופטי העליון לדורותיהם: "עיקרון פומביות הדיון נועד להבטיח", היא כתבה בפסקי דינה, "כי המידע על אודות ההתרחשויות באולם בית המשפט ועל אודות פעולותיה של הרשות השופטת יהיה גלוי לציבור ויאפשר שקיפות, פתיחות וביקורת ציבורית. לפיכך, יש לראות בעיקרון פומביות הדיון תנאי הכרחי לתקינותה של מערכת המשפט כולה ולהבטחתו של אמון הציבור בה, ומכאן החשיבות שיש לייחס לאופן מימושו הלכה למעשה".

נכון, אין כלל שאין לו חריגים, וגם כלל פומביות ההליך המשפטי איננו מוחלט. אלא שבית המשפט קבע פעמים רבות כי את החריגים הקבועים בחוק יש לפרש בצמצום לאור חשיבותו של העיקרון הכללי.

המשטרה, כאמור, נוקטת בשנים האחרונות מדיניות מרחיבה מבחינת השימוש בטכניקת צווי איסור הפרסום. הנימוק החוזר על עצמו הוא טובת החקירה: בפרשות סבוכות, שבהן החקירה טרם עברה מהשלב הסמוי לשלב הגלוי, יש לעתים טעם בהטלת צווי איסור פרסום, כדי למנוע דליפת מידע בין החשודים לבין עצמם, תיאום עדויות או העלמת ראיות.

אבל ההיגיון הזה מתפוגג ונמוג, או הופך לבדיחה גרועה, כאשר צו איסור הפרסום חל בדיוק עד השעה המדויקת שבה מכנס מפקד המרחב או מפקד המחוז מסיבת עיתונאים שבה מודיעים פומבית על פיצוח הפרשה. זה נראה יותר כמו ניסיון להכריח את כלי התקשורת לשדר את פרצופו של הקצין הבכיר, ופחות כמו צו המשרת מטרות חקירתיות או סיוע להגעה לחקר האמת. האינטרס של אנשי המשטרה בצווים כאלה ברור, מה שלא ברור הוא שיתוף-הפעולה האוטומטי שהם זוכים לו מצד בתי המשפט.

הבעיה מחריפה כאשר איסור הפרסום איננו נוגע להליכי החקירה בלבד, אלא להליכי המשפט. בעוד שניתן להבין את ההיגיון המסוים שבהטלת איסורי פרסום בשלב החקירה, גם אם לא להצדיקו בכל מקרה, הרי שהותרת הליכים משפטיים באפלה היא פעולה אנטי-דמוקרטית של ממש, המעמידה בסכנה לא רק את חופש העיתונות וזכות הציבור לקבל מידע - אלא את התנהלותה הראויה של מערכת המשפט עצמה.

זה בדיוק מה שקרה באחרונה בפרשה ביטחונית מסוימת, שלא ניתן לפי שעה להרבות בפרטים אודותיה, מסיבה שגם אותה לא בדיוק ניתן לפרט. בבקשה למתן צו איסור פרסום, שעליה חתומה יחידת עילית משטרתית, התבקש בית המשפט לא רק לאסור על פרסום פרטי החקירה - אלא גם "כי הצו יורה לאסור כל פרסום על עצם הגשת בקשה זו, על תוכנה, על עצם קיומו של הצו, וכל פרסום אחר העלול להביא לזיהויו של המשיב, עדים וחשודים ומעורבים נוספים הקשורים לנושא החקירה". בית המשפט נענה - והורה על "קיומם של כל הדיונים בפרשה זו בדלתיים סגורות".

כתבי סתרים וצפנים ליודעי ח"ן

וכך, במחי החלטה שיפוטית אחת, בדרג של בית משפט השלום, הוכנסה לא רק חקירת המשטרה תחת כנפיה הרחבות של העלטה הפרסומית, אלא גם הליכי בית המשפט עצמו. זה יכול היה עוד לעבור איכשהו, אם היה מדובר רק ב"סגירת דלתיים" רגילה, שמשמעותה שאסור לדווח על כל המתנהל בתוך אולם המשפט, אך מותר לדווח על עצם קיומו של המשפט. סגירת דלתיים שכזו מוטלת לא פעם בהליכים משפטיים, למשל בעבירות מין או בבית המשפט לענייני משפחה - כאשר יש צורך להגן על צנעת הפרט.

זה לא היה המקרה כאן. כאן נאסר לפרסם לא רק את פרטי ההליך המשפטי, אלא את עצם קיומו של המשפט. המונח "תיקים באפלה" מעולם לא נשמע יותר רלוונטי.

דיון בבקשת המשטרה או הפרקליטות להוצאת צו איסור פרסום, דומה במהותו לדיון בבקשות לביצוע האזנות סתר: בשני המקרים הדיון מתנהל במעמד צד אחד. השופט שומע את נציג המשטרה או הפרקליטות המסביר כמה חשוב להוציא צו איסור פרסום, אך אין איש מנגד, שיטען בשם האינטרס ההפוך. הסטייה הזו מהעיקרון האדברסרי, שבו השופט אמור לנקוט תפקיד פסיבי אל מול שני צדדים הטוענים בפניו טענות מכאן ומכאן, היא ככל הנראה הסיבה לכך שברוב מוחלט של המקרים מאשרים השופטים אוטומטית את הבקשות המובאות בפניהם.

אחר כך אצים-רצים כלי התקשורת ומבקשים, כשעיניהם מכוסות ממש, להסיר את הצווים שהוטלו. ואכן, באותה פרשה ביטחונית, וכן באותה "התפתחות דרמטית" שעליה דיווחו אתמול (ג'), אמור להתקיים בקרוב דיון שבו ייבחנו מחדש המגבלות.

בינתיים פועלת התקשורת באופן היחיד שהיא מכירה: מנסה להלך בין הטיפות, לכתוב על העניין מבלי להפר את המגבלות. מחיקות שחורות, כתבי סתרים וצפנים ליודעי ח"ן. זה מביש, אבל זה מה שיש (אלא אם העיתונאי ועורכו חפצים בביקור משלהם בחדרי החקירות של היאחב"ל).

התוצאה פוגעת לא רק בתפקודם של בתי המשפט, ולא רק באופן שבו התקשורת מסוגלת לבצע את תפקידה, אלא ביכולתו של הציבור לעקוב אחר התנהלותן של שתי מערכות שחבות חובת נאמנות קודם כל לציבור - מערכת החקירה והתביעה ומערכת בתי המשפט. כשהכל נעשה במחשכים, לא חייבים דין וחשבון לאיש - כי לאיש אין פרטים מספיקים כדי לבוא בטענות כלשהן.

המצב הנוכחי הוא מעוות. זוהי תוצאה של שימוש לרעה בכלי שהפקיד המחוקק בידיה של מערכת אכיפת החוק. באשר להאזנות סתר נקבע בעבר כי יש להפסיק את הנוהג הנפסד שבו אנשי המשטרה בוחרים את השופטים הנוחים להם, נכנסים ללשכתם באין מפריע ומחתימים אותם על צווי האזנת סתר במעמד צד אחד; הגיע הזמן לקבוע הגבלות דומות גם בנוגע לצווי איסור פרסום.

המגמה הנוכחית היא מדרון חלקלק, שסופו בכרסום בלתי נסבל בשקיפותם של הליכי המשפט. ההיפך משקיפות היא, כידוע, עכירות.

"לא חותמת גומי"

"לא מקובלת עלינו הגישה הרואה את בתי המשפט כחותמת גומי של רשויות האכיפה", מוסרת בתגובה דוברת בתי המשפט, "הסמכויות למתן צווי איסור פרסום על-ידי בתי המשפט קבועות בחוק. הנמקה לכל צו איסור פרסום ניתנת בנפרד בהתאם לנסיבות של כל מקרה, וכך גם באשר לעצם קיומו של משפט. השיקולים העומדים בפני השופט הם בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. החלטות בנוגע לאיסורי פרסום ניתנות לערעור ולבקשות להסרת צווי איסור הפרסום".

מילים כדורבנות. חובת הוכחתן היא כעת על מערכת השפיטה.