נתניהו מפזר גז מדמיע

שליח "גלובס" שהתלווה לביקור ראש הממשלה בפריז לפני כשבועיים שאל את נתניהו על בעיית דמי הניהול, שהתנפחו בכ-100% תוך זמן קצר. נתניהו העדיף להשיב על נושאים אחרים, אבל שליח "גלובס" ניסה שוב את מזלו והפנה שאלה בנושא דמי ניהול לראש הממשלה.

נתניהו, אולי בשל חוסר ריכוז, אולי מעודף מילים שהתעופפו ב-30 אלף רגל, העדיף שוב להשיב את פניו ריקם וללהג על נושאים אחרים לגמרי. שליח "גלובס" לא התייאש וניסה שוב את מזלו. פעם שלישית גלידה? לא גלידה ולא דמי ניהול. נתניהו שוב התחמק ושוב העדיף לשווק את התוכנית החדשה והמופלאה שלו: המלחמה בריכוזיות.

הללויה! נמצאה תרופה

ואכן, הרושם שאנו מקבלים מהקמפיין החדש של נתניהו, המלווה בלהקת המעודדות הצמודה שלו, הוא שסוף-סוף מצאנו את התרופה למחלה האנושה של המשק.

הוקוס-פוקוס, אברה-קדברה, הולה-הופה - מטפלים בריכוזיות והמשק משנה את פניו מקצה לקצה: הללויה! המשק יהפוך לסופר-תחרותי, לסופר-צרכני, רווחה אדירה לאזרחים. מה יש לדבר, איך לא חשבנו על זה קודם, ומי לא יקנה תוכנית כזו? נו, באמת, למה להיות קטנוניים ולהציק על דמי הניהול? עכשיו מנפצים פה את הריכוזיות, מפוצצים את החזקים, מחזקים את החלשים.

הקמפיין הזה מזכיר לנו קמפיין דומה מאוד, שהריצו אותם אנשי פרסום ונשא אותה רוח משיחית, לפני כ-5 שנים. גם אז הבטיחו לנו נתניהו וכת חסידיו הצדקנים (חלקם, אגב, הם אנשי עסקים בתחפושת עיתונאים המונעים מנקמנות אישית) עולם ומלואו: הם האמינו באמונה שלמה בגן של שושנים, במפץ גדול, במשק כנפי ההיסטוריה בשוק ההון, בשירות טוב יותר לצרכן, בתשואות גבוהות יותר, בדמי ניהול נמוכים יותר, בניפוץ הריכוזיות הבנקאית ובביטול ניגודי העניינים, ועוד כמה וכמה הבלים פופוליסטיים.

בתחפושת רובין הוד

עכשיו כל ההתפייטויות הללו נראות מגוחכות. הבעיה היא שהצרכנים ממש לא מגחכים, הם התחילו להבין את המספרים, שנתניהו מכיר היטב. ועדת בכר, שאותה דחף נתניהו בלהט, נתנה את האות לאחד הפשעים הפיננסיים הגדולים ביותר שבוצעו כלפי האזרחים, הצרכנים היקרים ללבו של נתניהו.

היא נתנה את האות לשוד הפנסיה הגדול, לעלייה דרמטית וחסרת תקדים בקרוב ל-100% בדמי הניהול בקופות הגמל, לרצח תשואות ממוצעות שיטתי בחיסכון ארוך הטווח ולגביית יתר של מיליארדי שקלים לפחות מהצרכנים העשוקים של נתניהו, והכול, כמובן, בשם המהפכה הצרכנית שהוא הבטיח לנו.

זו הסיבה שנתניהו התחמק ממענה על שאלותיו של שליח "גלובס". זו הסיבה שנתניהו מפזר עתה גז מדמיע כדי לטשטש את ראייתו של הציבור. מה הוא חושב? שאם ימכור עוד כמה סיסמאות המציגות אותו כרובין הוד, תיעלם הפגיעה הכואבת של ועדת בכר בצרכנים כאילו לא היתה מעולם? האם דמי ניהול שמתקרבים לעתים לשליש מהתשואה הממוצעת ייעלמו אם נתניהו רק יחרטט עוד כמה משפטים על הריכוזיות?

מילא אנשי התקשורת שנתנו לו שירותי ליווי צמודים ושיטו בקוראיהם, אבל נתניהו לא אמור לעסוק בפטפוט ובשרבוט, הוא כרגע מנהיג מדינה. ורק מנהיג שמודה בטעות יוכל להכיר גם בצורך לתקנה.

לכן, כדי לקבל תשואות הרבה יותר ברורות לטיפול בבעיית דמי הניהול, שהיא דחופה הרבה יותר מבעיית הריכוזיות, החליט "גלובס" להפנות מדי סוף כל חודש רשימת שאלות לראש הממשלה על דמי הניהול ולפרסם את התשובות בעמוד הראשון של העיתון. במקביל, כפי שהבטחנו כאן, נשלח סדרת שאלות בנושא גם למשרד האוצר ונפרסם את התשובות בסמוך לתשובות של נתניהו.

אנחנו מקווים, ואיתנו כל האזרחים שנתניהו הבטיח להם, שחור על גבי לבן, מהפכה צרכנית, שראש הממשלה לא יתחמק מלהתמודד עם האמת הכואבת. קל יותר להתעלם משאלות על דמי ניהול הנשאלות על פה בגובה 30 אלף רגל מאשר להתמודד איתן במייל.

בחזרה לשנות מפא"י העליזות

הדיון הצעקני בריכוזיות מתבסס על תחושות הרבה יותר מאשר על עובדות. התקשינו למצוא ולו מחקר אחד מבוסס ועדכני שיאשש את התזה ולפיה מדובר בדבר איום ונורא. אין מחקרים כאלה בנמצא. לעומת זאת, יש בנמצא הרבה סיסמאות משולהבות וקליטות.

הבעיה העיקרית היא השילוב הפסול בין תאגידים ריאליים ופיננסיים - חשבנו שהשילוב הזה פסול כבר בהפרטת בנק הפועלים, והוא נמשך, למרבה האבסורד, במלוא עוצמתו בעקבות מסקנות ועדת בכר.

חלוקת הרכוש של הבנקים (קופות וקרנות) בתקווה לביזור משקי השיגה דבר הפוך; היא העצימה את השילוב הפסול בין תאגידים ריאליים ופיננסיים (כלל ביטוח של נוחי דנקנר והפניקס של יצחק תשובה), וגרוע מכול - הזיקה לצרכנים.

וזה לב העניין: הצרכנים. רגולטורים חושבים באופן אוטומטי שאם יש מספר גדול מאוד של מתחרים בשוק מסוים, הצרכן ייהנה תמיד מהתחרות לחיים ולמוות המתנהלת ביניהם. זו טעות: יש שווקים שבהם יש מספר מצומצם מאוד של מתחרים ועם זאת התחרות בהם ראויה המיטיבה עם הצרכנים (למשל, שוק החלב, שבו יש שלושה מתחרים גדולים, ואחד מהם, טרה, החליט לשבור את הכללים). בשווקים אחרים, מספר גדול מאוד של מתחרים מזיק לצרכנים (למשל, שוק הפרסום, שעליו כתבנו בחודש האחרון).

לכן הטיפול בריכוזיות, הנגזרת גם מגודלו הפצפון של המשק הישראלי, חייב להיעשות בזהירות, לטווח ארוך ולא בשליפה מהשרוול. "גלובס" החל לגייס מומחים מהאקדמיה כדי לנסות לפצח את הבעיה בצורה מאוזנת ושפויה, מבלי להיקלע למטר של קלישאות, וימשיך לעשות זאת גם בשבועות הקרובים.

למי שמודאג מאוד מהמצב, אנו מציעים לחזור 10 שנים לאחור, 20 שנה לאחור ואף יותר. מצב הריכוזיות השתפר ללא היכר. מספר הקבוצות העסקיות גדל משמעותית, גם אם לא בקצב הרצוי. מי שרוצה לקבל פרספקטיבה קצת יותר רחבה, שיחזור עוד יותר אחורה, לשנות מפא"י העליזות, לשנות השלטון המרכזי והריכוזי במשק, שנים שמגמדות את כל התיאורים האיומים והנוראים שמסתובבים פה היום.

תקופה זו היתה אבי אבות הטומאה של השחיתות המשקית, זו היתה תקופה מדהימה של סידורי עבודה, חלוקת ג'ובים, הטבות ומנעמים למקורבים; תקופה שיצרה את התשתית לאפליה חברתית, פערים חברתיים עמוקים וריכוזיות משקית.

יש רק הבדל אחד: אז לא היתה תקשורת נשכנית. אז היתה תקשורת ממסדית שאפשרה למספר אנשים מצומצם לשדוד את המדינה, שוד שמגחיך את כל תיאורי השוד הנוכחיים.

 גד סומך

ייתכן שגד סומך אינו מוכר היטב לציבור קוראינו, אבל יש לו לא מעט רלבנטיות לנושא הריכוזיות ולמה שאנחנו קוראים "ריכוזיות מידע". רו"ח גד סומך עומד בראש משרד ראיית החשבון סומך חייקין. הוא לא בדיוק רואה חשבון סטנדרטי; הוא יועץ על לשורת בכירים במשק. סומך נמנע בקנאות מחשיפה תקשורתית, הוא ממעט לבלות בקוקטיילים זוהרים, לא מתערבב בברנז'ת העסקים, והוא יודע היטב גם למה. חשיפה רק תזיק לו, כי הוא אחד האנשים הדומיננטים במשק הישראלי.

שימו לב לרשימת לקוחותיו: ארבעה בנקים (לאומי, הפועלים, דיסקונט, הבינלאומי), שני עיתונים ("ידיעות אחרונות" ו"הארץ דה-מרקר"), החברה לישראל, מגדל, כלל ביטוח, ועוד ועוד ועוד. קונגלומרט של ייעוץ פיננסי. סומך מקורב מאוד לגליה מאור, מנכ"לית לאומי.

ממשרד ראיית החשבון שלו יצאו רקפת רוסק, שיושבת על הברז של האשראי העסקי בבנק לאומי, וסמדר ברבר-צדיק, מנכ"לית הבינלאומי. על פי הערכות, סומך ליווה את צדיק בינו, בעל השליטה בבנק, לעסקת חייו: רכישת הבינלאומי בנזיד עדשים ממשפחת ספרא, רגע לפני החתימה למכירה לשלמה פיוטרקובסקי ולמנורה.

סומך הוא לא רואה החשבון הסטנדרטי שכולנו אוהבים לדמיין; הוא מה שנקרא "הלוחש על אוזנם" של כל האנשים המפורסמים והחזקים במשק וה"מושך בחוטים" בסביבתם. כך נוצרת לעתים רשת קשרים, מעין מועדון סגור, קלאב של מידע שעשויים ליהנות ממנו מספר אנשים מצומצם.

איך ייתכן שנוצר מצב שבו איש אחד - מוכשר ככל שיהיה, חריף ככל שיהיה, ישר ככל שיהיה - יושב בצומת כזה של מידע, בצומת של ארבעה בנקים ועוד חברות ענק במשק, עמוס בניגודי עניינים, חשוף למידע הכי רגיש והכי יקר שמסתובב בסקטור העסקי, ואיש אינו פוצה פה?

טוב, לשכת רו"ח היא גוף נטול שיניים שלא מסוגל או לא רוצה לטפל בעניין כה רגיש, אבל זו אולי משימתם של זוהר גושן, יו"ר רשות ני"ע, או של משרד המשפטים: לפרק את ריכוזיות המידע של אנשים כמו סומך, כמו עו"ד רם כספי או כמו עו"ד פיני רובין. רו"ח ועו"ד אינם יכולים לשאת על גבם ניגודי עניינים כה רבים, במיוחד אם הם הפסיקו לעסוק בראיית חשבון או בעריכת דין, אלא בליווי עסקאות.

 שלי יחימוביץ'/ צילום: רמי זרנגר

משהו השתבש בהתנהגות של ח"כ יחימוביץ' באחרונה. זו תופעה אופיינית של סחרור, של התאהבות עצמית, של התבשמות מהכותרות, מהתמונות, מהחשיפה הגדולה. הניסיון שלה לשלוט בשיח הכלכלי בכל מחיר ולהביע דעה על כל עניין משקי (בידיעה שדעת השלוף תקפוץ מיידית לכותרות) מסוכן לדמוקרטיה, הרבה יותר מכל מונופול. יחימוביץ' ממעטת באחרונה להשתמש במספרים, להשתמש בעובדות, היא יורה לכל הכיוונים את היריות שכולם אוהבים לשמוע. בתור ליטוף לאוזן, זה אולי נעים; כדיון כלכלי רציני, זה מתחיל להיות מביך.

גלשנו השבוע לאתר הבית של ח"כ יחימוביץ' ונדהמנו. הוא נראה כמו מקדש שבו עובדים את האלילה. הבלוג של שלי, ההודעות לעיתונות של שלי, מה אומרים על שלי, הסיורים של שלי. שלי, שלי, שלי, יצירת המופת של האלוהים שלי. נרקיסיזם שמתאים יותר למנכ"לים ששלי כה מתעבת.

זו בדיוק הסיבה ש"גלובס" יפסיק מעתה ואילך לשמש צינור השיווק של שלי האלוהית. רוצה כותרת, שלי? אין בעיה, תביאי עובדות, לא סיסמאות.

 נוחי דנקנר / צלם: איל יצהר

בזמנו ביקרנו די בחריפות את דנקנר כמי שיש לו, עם עמיתיו אנשי העסקים הבכירים במשק, אחריות להתפרעות בשכר המנהלים. "נוחי דנקנר, לטיפולך", קראנו למאמר, מתוך מחשבה שרק איפוק וריסון של בעלי השליטה יחזיר שפיות לשכר, ולא הגבלות רגולטוריות. אנחנו שמחים שדנקנר, בראיון הבלעדי ל"גלובס" היום, מודה שיש בעיה, מודה שיש הפרזה, שצריך לטפל בה, אם כי לא באמצעות חקיקה.

צר לנו ששאר בעלי השליטה (למעט אולי אקירוב) לא מכריזים על כך בראש חוצות. יתר על כן, למרבה הצער, מוזי ורטהיים, אחד מבעלי השליטה במזרחי-טפחות, ממשיך להתעקש שלמנכ"ל שלו, אלי יונס, מגיעה כל אגורה.

קיראו את ג'פרי זקס

אחד הפרופסורים החשובים ביותר לכלכלה כתב השבוע מאמר מבריק ל"פייננשל טיימס", שתורגם ב"גלובס" במלואו. אנו מציעים לנתניהו וליחימוביץ' לשנן אותו. רוח המאמר תואמת אמנם כמה מהאג'נדות של יחימוביץ', אבל המסר המרכזי הוא שכלכלה ושינויים כלכליים הם עניין אסטרטגי, עניין של ניהול נכון לטווח ארוך, לא של שליפות לטווח הקצר.

הנה כמה מהציטוטים המרכזיים: "ממשלות צריכות להבטיח רשתות ביטחון חברתיות, תמיכה בהכנסה לעניים, גישה אוניברסלית לבריאות וחינוך, שדרוג תוכניות הכשרה וקידום של השכלה גבוהה... הממשלות והציבור צריכים לעמוד על כך שהעשירים ישלמו יותר מיסי הכנסה והון - הרבה יותר. חלוקת ההון המעוותת של 25 השנים האחרונות הפכה את הכלכלות שלנו למגרש משחקים מפנק לעשירי-העל..."

אמן על כל מילה. מי שחושב שמה שקורה לשכר, לחלוקה הבלתי הוגנת של ההכנסות במשק, לתסכול של המעמד הבינוני בישראל כל אלה ייפתרו בעוד רפורמה לפירוק הריכוזיות, טועה טעות מרה. אפשר להתחיל בדברים יותר פשוטים: מיסוי כבד יותר על העשירים.

eli@globes.co.il