אז מה באמת הרצל אמר

מגולח פנים בעל קרחת בוהקת ונפש מיוסרת, ילדותי ותיאטרלי עם נטייה להתקפי מגלומניה, פנטזיונר בעל פנים מסותתות ורטוריקה משכנעת בפיו או בכלל זמרת קברט חושנית שגרמנית גרונית בוקעת ממנה - ארבעה שחקנים חולקים ביניהם את דמותו של הרצל בהצגתה של רנה ירושלמי ולאף אחד מהם אין זקן להתהדר בו או מרפסת להישען עליה. נקודת מוצא נועזת מבחינה אמנותית, שמבקשת וגם מצליחה לערער את הצופה מערימת האסוציאציות שהוא הגיע עמן מהבית באשר לדמותו של חוזה המדינה, ושמשחררת אותו לתת את הדעת למהות ולמורכבת שיצרה את המיתוס, ולא למעטפת האיקונית שבמידה רבה, היא שנותרה מהרצל כיום, בפינת הרחובות עם שדרות רוטשילד של הציבוריות הישראלית.

המהלך של ירושלמי אמנם גובה מחיר כבד מן ההצגה מבחינה אמוציונאלית: פיצול הדמות לארבעה מקשה על מי מן ההרצלים (נעם בן אזר, ישי בן משה, גיא חרמון ואייר וולפה) לייצר המשכיות שתהפוך את ההרצל שלו לדמות טרגית סוחפת ומרגשת, ומותיר את ההצגה בגבולות החוויה האינטלקטואלית והוויזואלית שלא מספיק נוגעת.

דרך חתחתים. "הרצל"

יש בכך מן הפספוס היות שלא פחות מאשר מעורר השראה ומחשבה, סיפור חייו של הרצל, שהקריב את עצמו על מזבח האידיאל ומת בגיל צעיר בלי לצעוד אל הארץ המובטחת, מספק יופי של טרגדיה להשתנק עליה. אולם ניכר כי ירושלמי מודעת לכך ומוכנה להקריב את הדמעות לטובת ניתוח אפי בארבעה מימדים ובארבעים וארבע תמונות (כמספר השנים שחי הרצל), את האישיות הססגונית העומדת בבסיס תקומת ישראל.

תמונה-תמונה מעבירה הבימאית את צופיה את דרך החתחתים הבלתי אפשרית שהעביר עצמו הרצל למן גמר אומר לעמוד על "יכולתו של היחיד בהיסטוריה לחולל סערה, לעורר את מצפון העולם". תסכול, נחישות, עצב, חזון, אהבה, כישרון וגם כוח התמדה יוצא דופן - כולם מתערבבים להם מווינה לפריז, מאיסטנבול לבאזל, מירושלים לאוגנדה, מהמחזה פרי עטו של הרצל הצעיר "אני אוהב אותך", ועד לאלטנוילנד - "הרומן שאם לא יהיה למעשה, המעשה יהיה לרומן". לפרקים זה מתיש, לעיתים הקטעים מדלגים בנוקשות מדי, אבל בסך הכול התמונות מרכיבות מכלול ששווה להתאמץ בשבילו.

הרצל היה היזם המושלם והקמפיינר המושלם עוד יותר, וירושלמי מספקת שיעור מאלף ביכולותיו. כיצד פרס את החזון למציאות: יצא בקמפיין מתוזמן, השתמש בתקשורת ההמונים, גייס כספים היכן שרק אפשר וגיבש לובי מדיני בחצרות הרלבנטיים. הייתה זו המאה ה-19 והרצל, כך נדמה, יכול היה לספק שיעור או שניים בפרזנטציה לאל גור, ביצירתיות לסטיב ג'ובס ובדיפלומטיה שפויה למי מבין מנהיגי הציונות במאה ה-21.

את גלגלי הזמן והקריאטיביות מניעה ירושלמי באמצעות צוות שחקנים מתוזמן היטב שמחליף דמויות במיומנות ומשלים בצורה טובה את ארבעת ההרצלים, המשוחקים היטב בפני עצמם. בנוסף, עזרת ירושלמי בתאורה אפקטיבית מאוד של אבי יונה בואנו ובעיבודו המוזיקלי של אבי בללי, כדי להעניק לצופה חווית צפייה ראויה. אף שהבמה מינימליסטית למדי בתפאורתה (כמה כיסאות ושולחנות קפה עגולים), משכילים השניים לייצר תפאורה אור-קוליתמלאת משמעות.

והערה לסיום לאנשי תיאטרון הקאמרי התומכים בפעילותו של אנסמבל עיתים. כיסאות הפלסטיק והבמה האינטימית של האנסמבל באולם נחמני הוותיק אמנם הופכים את הצפייה למאוד חמימה ואישית. אבל נדמה כי בימת הקאמרי תעשה צדק עם ההצגה המושקעת הזו ותחשוף אותה לקהלים גדולים יותר. אחרי הכול, הרצל הרוויח את הבמה המרכזית לפחות כמו שלמה ארצי - גם אם מדובר בהצגה שמתעכלת לאט יותר.

"הרצל", עיבוד ובימוי: רנה ירושלמי, אנסמבל עיתים, תיאטרון הקאמרי