ישראל אחרת, גרמניה אחרת

את כאב הבטן הזה, המהול בתחושה עמוקה של חוסר אונים ותסכול, מכיר פחות או יותר כל ישראלי שעשה דרכו אל נתב"ג. יום-יומיים בערך לאחר הנחיתה בחו"ל, ולא משנה היעד, נפתחת הטלוויזיה, ולא משנה הערוץ, והנה זה בא: ישראל בראי העולם. לא מחזה נעים לעין או לנפש ואין זה כלל משנה באיזה צד של המתרס הפוליטי יושבת הדעת. התמונה החד-ממדית מבעד לקוונות הלייזר הופכת את ההוויה הישראלית לצופה מבחוץ לאיומה - לעיתים על גבול הבלתי שפויה.

התחושה הזו מתפוגגת כאשר צופים בעיבודו הנפלא הדינמי של הבמאי הגרמני-יהודי סטפן ביטון לספרו של בני ברבש "מיי פירסט סוני" (שעובד בעבר גם לסדרת טלוויזיה בערוץ 2). היא לא מתפוגגת משום שביטון ושחקניו הצעירים מפרנקפורט, שהתארחו בארץ בסוף השבוע החולף, נמתחים בדום לשירת הנרטיב הציוני בגרמנית שוטפת - אין זה המקרה ומי אשר עוקב אחר סיפוריו של ברבש מכיר היטב את הראייה הביקורתית שבהם.

היא מתפוגגת דווקא משום העומק והמורכבות שבהם מטפל ביטון בנכס התרבות הכל-כך ישראלי של ברבש, והן משום שמתישהו במהלך הצפייה נזכרים שבשנתיים האחרונות ההצגה רצה ברחבי גרמניה ומראה לחבר'ה שם שיש גם ישראל אחרת. ישראל מרובדת מבחינה פוליטית - מסב ניצול שואה, שנמנה עם ידידיו של מנחם בגין בתנועה הרביזיוניסטית, דרך כלתו שפעילה בתנועת השמאל "יש גבול", ועד לבנו נמרוד שחזר בתשובה, שינה את שמו לאברהם למורת רוחו של אביו, ועבר להתגורר מעבר לתחומי הקו הירוק.

ישראל אנושית המציגה משפחה בהפרעה עם בעיות שכל "סופר נני" נקראת מתמודדת עמן בכל מקום בעולם - בין זה האב הבוגדני אסף ששוכב עם כל מה שזז ומתנער מאחריות למעשיו, בין אלה הגירושים המכוערים בינו ובין אשתו עלמה ובין זהו חוסר ההיררכיה בתוך המשפחה שמאלץ את הבן הבכור שאול ליטול את תפקיד המבוגר האחראי מוקדם מן הרצוי, ואת הבן הצעיר יותם להתמזג עם טייפ הסוני שאביו הביא לו במתנה, ולתעד את כל מה שקורה מסביב באובססיביות. תיעוד שמניע את גלגלי ההצגה מהקלטה להקלטה - מכורסת הפסיכולוג בתרפיה המשפחתית ועד לקמפינג בים המלח, שם נאלצים יותם ואחיו להאזין למיכל, חברתם החדשה של אביהם, גונחת באוהל הסמוך.

לא מובן מאליו. "מיי פירסט סוני"

זו ישראל השפויה, היומיומית. ישראל שאולי אפילו הישראלים קצת שכחו מעצם קיומה, ושלעיתים צריך מישהו מבחוץ עם ראש נקי, כדי שיגיע לכאן ויציג בפנינו תמונת מראה ובשפה זרה כדי שנאמין. ולא סתם שפה זרה - גרמנית, לא פחות ולא יותר. אלא שלמרבה ההפתעה, לא רק שהשפה בעלת הקונוטציות המאיימות אינה מכבידה על העלילה, היא מעשירה אותה עשרות מונים - מוסיפה לא מעט הומור, משולב בקריצה מרעננת, ואפילו-אפילו בחמלה.

לצפות בשחקנית גרמנית מתארת סיפורים של ניצולי שואה בשפתה שלה היא חוויה שחודרת עמוק, לחזות בשחקן גרמני מגלם ישראלי ומספר כיצד לבית שלו לא הכניסו מוצרים מתוצרת גרמניה זה כבר ממש מצמרר. אבל יותר מכל, לצפות בחמשת הגרמנים הצעירים והמוכשרים הללו (שלושה גברים ושתי נשים) נעים על הבמה בנעלי ספורט עם גלגלים ומקפצים על טרמפולינות כמחווה לעולם הילדים של יותם בעל הסוני, מחליפים במהירות מסחררת בין דמויות בעלות שמות צבריים, ואפילו חולקים ביחד שיר בעברית - היא חוויה שהצליחה לשכנע אותי שיש משהו בסיסמאות על גרמניה האחרת, יותר מכל סיבוב ברים בברלין או במינכן.

לא רק ישראל אחרת, אנושית ופגיעה, מוצגת בגרמניה בעיבוד של סטפן ביטון, אלא גם גרמניה אחרת מוצגת לקהל הישראלי כאן. גרמניה פתוחה ופלורליסטית שמסוגלת לאמץ נכס ישראלי, לעסוק בו בכפפות של משי, וגם להכניס אגרוף כשצריך. השוני בין התרבויות מחדד את המשותף, ונקודת המבט החיצונית בשילוב השפה הבימתית השונה והמיוחדת של התיאטרון הגרמני מצליחים לעורר חיים ועניין מחודש בטקסט ובסיפור שכולנו מכירים טוב. יותר מדי טוב. צריך לקוות שההצגה הזו תחזור לארץ בהקדם לסיבוב נוסף. מגיע לה, ולנו.

"מיי פירסט סוני", מאת: בני ברבש, עיבוד ובימוי: סטפן ביטון, תיאטרון הקאמרי