שורת המקהלה

בתור אחד שצם ביום הכיפורים ואפילו רואה את עצמו כמתחשב ברגשות הצדיקים שקמים לסליחות, שעון החורף ממש מרגיז אותי.

אני רוצה שמש, אור יום, חיים. לראות את הילדים שלא באור מנורה. אפילו התקשרתי מבעוד מועד, כששעון הקיץ רק נכנס, לחבר הכנסת ניצן הורביץ כדי להתריע בשער.

פחות חשוב לי העניין הכלכלי (למרות שהייתי מוכן לשלם כדי להאריך את שעון הקיץ), חשוב לי לדחות עד כמה שניתן את הדיכאון הקל שמביא אתו הסתיו, שגם ככה מקצר את שעות היום. ועדיין, כשהתחיל הקמפיין נגד הזזת השעון עלתה בי שוב התחושה המוכרת: הנה קמה שורת המקהלה.

השעה שמונה בערב. ב-3 ערוצי הטלוויזיה דלוקים שני מקלטי טלוויזיה. כולם משווים. מה יש למתחרים? מה נתנו בכותרות? עם מה הם פתחו?

זו לא רק סקרנות בריאה - לבדוק מה פספסתי או איפה שיחקתי אותה, זו גם תנועת הסבת הראש הצידה במסדר ליישור קו.

כי גם תוך כדי שידור המהדורה, הליין-אפ משתנה. כתבות עולות פתאום למעלה, אייטמים יורדים.

שיקול-הדעת של העורך המקביל נכנס לתוך זה של המתחרה. משום שלא מדובר רק בסיכום אירועי היום, מדובר גם במאבק על סדר היום. ותוצאות המבחן של השעה שמונה בערב יגיעו מהר מאוד: בכותרות עמודי האינטרנט ובתוך כמה שעות גם בכותרות העמודים הראשונים של עיתוני הבוקר, במהדורות החדשות ובתוכניות האקטואליה ברדיו.

הטמפרמנט הזה נכון גם לגבי העיתונות הכתובה, שבוחנת את צדדיה בכל בוקר, הרדיו והאינטרנט.

הצורך להיות מחובר לשיח הכללי ומשפיע עליו, מייצר שיח מתואם (גם אם הוא נעשה ללא תיאום).

כי אם הכותרת הראשית שלך עוסקת באפליית ילדים ממוצא אתיופי בבתי-הספר כש"כולם" פותחים במסמך גלנט - אזי לא רק שאתה לא בפוקוס, או לא מסונכרן - אתה טועה.

האווירה הזאת לא מסתיימת רק ברשימות ליין-אפ ותחרות בין עורכים על "דיוק" ב"פוקוס" על המציאות. הקולקטיב משפיע גם על התוכן. ולא מדובר רק בימים של תדרוכים (צבאיים, משטרתיים או פוליטיים) שבהם ניתן לשמוע במקביל את אותם משפטים ממש בכל ערוץ (או אותם "ויצים" בטורי הפרשנות).

האווירה הזאת יוצרת מציאות של קמפיינים.

משפחת שליט יוצאת למסע? יאללה, כולנו משפחת שליט.

כל חצי שעה עדכון, כותרות ראשיות, צוות בשטח, ניידת שידור, כתב מלווה, כתבת מגזין. שידור מהעצרת ומדבקה.

ילדי העובדים הזרים? ברור: מדובר בגירוש. אלי ישי חשוך. טור פובליציסטי. פתיחת שנת הלימודים האחרונה. ראש השנה האחרון. הסוכה האחרונה, ועוד עדכון לפני התחזית (בליווי מבט עצוב והבעת תקווה שמישהו שם למעלה שומע).

בסקרים הציבור דווקא יחשוב קצת אחרת, אבל זה לא יפריע להביא עוד כמה קולות "נכונים" מהשטח.

רשימות "היפים והנכונים"

אז מה גורם לנו להישמע כל-כך הומוגניים? כל-כך אחידי מחשבה? הרי כולנו עיתונאים חופשיים בדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון.

מה מביא אותנו להתיישר לקולו של מה שמכנים בפקולטות לתקשורת "הצנזור הפנימי"?

הרי עם כל הכבוד וההערכה, לא כולנו אנשי חזון, מלאי אידאלים ומחשבה מקורית. וגם אם כן, איך זה שכולנו (או רובנו) חושבים אותו דבר? על-פי מה או מי אנחנו מתיישרים?

וזה לא שיושבת לה איזו מועצת חכמי העיתונאים שסוגרת נקודות להמשך. או שאולי האמת לא מאוד רחוקה. אולי ישנם קווים כלליים שמוכתבים במשך שנים כנכונים וכשגויים. קווים שמאומצים על-ידי בעלי עוצמה שמשפיעים כלפי מטה על הפרשנים, העורכים, הכתבים, המגישים - ועד אחרון התחקירנים שיודע בסופו של דבר מה נדרש ממנו לחפש באייטם על גירוש עובדים זרים לא חוקיים (הכולל גם בעלי משפחות עם ילדים).

גם כשיש חריגים, זמרי סולו, הם נבלעים בקולות המקהלה. ובכלל, כתב חריג בעל דעה, או פרשן משובח הממלא את תפקידו העיתונאי ובעל עמדה, משום מה לרוב עמדתו תהיה "חריגה" ומאוד נכונה. בדרך-כלל העיתונאים "האמיצים" אומרים דברים מאוד מקובלים בסביבת העבודה המתרשמת.

עד כדי כך הדברים ברורים לעתים וצפויים, עד שנדמה כאילו ישנן רשימות "היפים והנכונים" לעולם האקטואליה. מי נכון ומי ביזיון. מי לחנופה ומי להקשחה. למי פונים בנימוס ובתואר המכובד, מאריכים בשאלות ובתשובות ואומרים יפה תודה בסוף. ולמי הסבלנות קצרה והיד קפוצה.

לפני לא מעט שנים נשלחתי לדיווח החי הראשון שלי ככתב שטח. זה היה מול משרד ראש הממשלה. היתה שם איזושהי הפגנה, הנושא היה כלכלי, והקבלן דודי אפל אמור היה להיכנס לפגישה. ההקשר לא ממש זכור לי. הרשת היתה רשת ב', התוכנית "הכל דיבורים", ולשדרנית קראו שלי יחימוביץ'.

אני לא כל-כך זוכר את פרטי האירוע, אבל נחרת בזיכרוני שכשנכנס אפל למשרד, הדגשתי בשידור ובהטעמה "נכונה" (בעקבות אייטם של אחד מהעיתונים) שהוא עשה זאת במכונית "גדולה או מפוארת במיוחד". אף אחד לא ביקש ממני לומר זאת, אבל משום מה ידעתי שזה מה ש"נכון" היה לומר.

אפשר להניח שעל רכבו של נוחי דנקנר או של דודי ויסמן (אין לי מושג במה הם נוהגים) היו פחות הערות.

שהרי צריך לדעת מה יכול להישמע, מה מותר להגיד, ואולי יותר חשוב: מה אסור.

קביעה שכוללת גם את הטור הזה.