צוקרברג חשף את פרצופנו האמיתי

מה הקשר בין אפרים שמיר, שלמה ארצי והסיכוי של התשתית הטכנולוגית החדשה של פייסבוק להצליח?

לפני שאתחיל לפרוש פה תיאוריה, יש לי וידוי: אני מאותגרת טכנולוגית. אין מה לדבר - אני לא שייכת לסוג הזה של האנשים שישר מתחברים רגשית לכל גאדג'ט ומבינים לעומק את משמעות המילה "ממשק".

מצד שני, אני טיפוס מתמכר, ולכן קשה מאוד לנתק אותי מהלפטופ, מה-iPhone, מה-SMS'ים ומהמיילים ומתוכנות המסרים למיניהן, וכמובן - מפייסבוק (כן, אפילו ראיתי את הסרט).

כמו מיליוני ישראלים אחרים, האתר הזה הפך למקום הבילוי המועדף עליי, שלא לדבר על צורת התקשורת הרווחת עם כל חבריי, האמיתיים והווירטואליים (חוץ מאשר הבנות שלי, שאותן אני מאוד משתדלת לא לפדח ברבים, ולכן אני אפילו לא עושה להן "לייק" - גם כשממש מתחשק לי).

השבוע הודיעו בפייסבוק העולמית על תשתית חדשה שהם מתחילים להשיק, ובמהלך החודשים הקרובים ירחיבו אותה לשימוש הקהל הרחב. לא שאני מי יודע מה מבינה בדברים האלה, אבל ממה שמסתמן, במילים פשוטות, בפייסבוק רוצים להשתלט על כל התקשורת שאנחנו מנהלים אחד עם השני. כן, כל הדברים האלה שציינתי קודם שאני מכורה להם, ומן הסתם אני לא היחידה.

יודעי דבר הסבירו לי שמבחינה טכנולוגית אין פה חידוש של ממש: גוגל ניסו לעשות את זה לא מזמן עם ממשק שנקרא "גוגל ווייב", ונכשלו.

אז האם האבנטורה החדשה של פייסבוק תצליח? במבט מהיר על המדיה שקיבל העניין בשבוע האחרון, נראה כי הביקורות על התשתית החדשה של פייסבוק מעורבות: חלק מנבאים שזה יילך, חלק מפהקים בנימוס.

בלי להבין הרבה בטכנולוגיה, הבטן שלי מנחשת שזה יצליח, וניסיתי להסביר לעצמי למה. התוודיתי קודם על מגבלותיי, כך שהסבר טכנולוגי מלומד לא תקבלו פה. אבל בגלל שאני משתמשת כבדה, אולי בכל זאת אצליח להסביר את סוד ההצלחה של פייסבוק, לפחות בישראל.

פייסבוק הוא פשוט אי קטן של שפיות בחלל האינטרנט המקומי. מדהים איך אותו קהל עצבני שמספק תוכן גולשים אלים ומתלהם, הופך לקהל של שאנטי, דארמה, אוהבי אדם ומפרגנים לבני אנוש באשר הם, ברגע שהוא מגיע לפייסבוק.

אותם אנשים שמצפצפים בחוסר סבלנות ברמזור, אותם אנשים שששים אלי קרב וכל יום עושים לינץ' קטן בקורבן אחר כטוקבקיסטים או כפורומיסטים או כבלוגרים - מגיעים לפייסבוק ובבת-אחת הופכים את עורם.

פתאום הם הופכים לחיות מחמד מתפנקות. ממתוסכלים, מקללים ומשולפי סכינים - הם הופכים למפרגנים, מסייעים ולתורמים לקהילה. פתאום אין גבול לנתינה שלהם.

השבוע במקרה התפרסם סטטוס אחד, גועלי במיוחד, שכתב אפרים שמיר, שירד על המוזיקה של שלמה ארצי שחפרה לו בראש אצל רופא השיניים יותר מהמקדחה של הרופא. מה שהיה עובר בטוקבק עדין יחסית, שאף אחד לא היה שם לב אליו, עשה גלים מאוד עכורים בפייסבוק והגיע גם לכותרות העיתונים.

התוצאה: אפרים שמיר אולי קיבל קצת "צומי" - אבל יצא מלכלך, קנאי ולא כשיר בעליל לפעילות פייסבוק מכל סוג שהוא. ושלמה ארצי? ארצי יצא מלך, בלי קשר למוזיקה שלו, ואם אוהבים אותה או לא.

איך בדיוק זה קרה? שמיר, בלי משים, פשוט עבר על חוקי הנחמדות הבסיסיים של הפייסבוק. ועד שכישראלים קיבלנו אי אחד של שפיות, כנראה לא נוותר עליו בקלות. כך שהביקורת המרושעת שהביע שמיר חזרה אליו כמו בומרנג, ישר לתוך הפרצוף.

כששוהים בתוך הפייסבוק, קצת קשה שלא לתהות מה כאן הקטע. מה זה כל האנרגיות החיוביות האלה, ומאיפה הן הגיעו?

נראה לי שסוד ההצלחה של הפייסבוק, לפחות בישראל, טמון באפשרות הנדירה להיות בסדר עם מישהו, ככה בקטנה, ללא מאמץ אמיתי. בדרך שבה בנוי הפייסבוק אין אפשרות לא לאהוב משהו, או לבקר משהו, או לשנוא משהו. יש רק אפשרות אחת: לחבב. סתם כך לחבב, בלי ממש להתחייב. ואם לא מחבבים, אז כלום. פשוט ממשיכים הלאה.

הדבר הקטן הזה עובד, והוא עובד לשני הכיוונים. בפייסבוק אתה יכול לדעת שגם אם תכתוב משהו קצת מטופש, וגם אם תעלה תמונה לא מי יודע מוצלחת, זה לא יעלה לך בדם. במקרה הכי גרוע, לא תקבל הרבה תגובות. ואם תכתוב משהו שנון, או תעלה תמונה יפה? אין גבול לחיבה שתקבל, ולתמיכה, ולחיוכים. ואם תלכלך? אפשר ללמוד מהמקרה של אפרים שמיר, שהחברים פשוט לא יאהבו את זה.

כך שלמרות שגוגל נכשלו עם פלטפורמה דומה, ולמרות שטכנולוגית אני עוד לא ממש מבינה איך זה יעבוד, אני יכולה להגיד שעם כל האנרגיה החיובית הזאת, יש הרבה יותר סיכוי שמשתמשים ירצו עוד מאווירת הפייסבוק. סתם, כי נעים להם להיות שם.

אבל השאלה הכי מעניינת היא לא אם מארק צוקרברג יצליח לקחת לנו עוד נתח מהחיים ולהרוויח עוד כמה לירות, אלא מה זה אומר עלינו, המשתמשים הישראלים. אם אנחנו מצליחים להיות כאלה נחמדים בפייסבוק, אולי אנחנו בעצם לא כל-כך נוראים?

אולי זה הפרצוף האמיתי שלנו, ודווקא שם הוא יוצא אל האור? אולי אנחנו יכולים לחיות בלי הביקורת, בלי השנאה ובלי להיכנס אחד בשני כל הזמן? אולי אנחנו מסוגלים לפרגן, ואם יש לנו הערה לומר אותה בעדינות כדי לא להעליב? אולי אנחנו מסוגלים לשמור הערות נאצה לעצמנו, ולא קורה לנו כתוצאה מזה שום דבר רע?

המממ.

מוגש כחומר למחשבה לכל מי שאי-פעם לחץ בהיסח הדעת על כפתור ה"לייק", ולא היו לו שום תופעות לוואי מחרידות אחרי זה.