רק אל תגעו לי בזכויות האדם

הבעיה שלנו היא שכל דבר גורר אותנו לוויכוח של שמאל נגד ימין - במקום להתעסק במהות

אתם מכירים את המצב הזה שבו אתם נקלעים לניהול של ויכוח שנדמה שכבר התווכחתם אותו מאה פעמים בעבר? נכון שזה משעמם וחסר תכלית?

אז איך בכל זאת מציפים נושא לגיטימי בלי לגרום להתלהמות הרגילה שלשמאל נגד ימין, שמסתיימת בהפרחת סיסמאות שכולנו כבר מכירים ולכן אף אחד כבר לא ממש מתייחס אליהן?

התשובה לשאלה הזו היא לא פשוטה, אבל מה שבטוח הוא, שלאביגדור ליברמן ו"ישראל ביתנו" אין מושג איך אפילו להתחיל לענות עליה. לליברמן אולי יש יכולת לא רעה לזהות בעיות, אבל דרכי ה"פתרון" שלו ושל מרעיו הן כל-כך פרובוקטיביות, מתלהמות וגסות, שכל מה שהן עושות בסופו של דבר הוא רק להגביר את הנזק.

קחו לדוגמה את נושא ארגוני זכויות האדם. המונח "זכויות אדם" הוא מונח מתעתע - לא רק אצלנו, אלא בכל העולם. לכאורה - אין מטרה קדושה יותר מלקדם את זכויות האדם. אבל בפועל, תראו כמה רקובה, למשל, מועצת זכויות האדם של האו"ם, שכוללת נציגויות ממדינות כמו סין, לוב, קובה, תימן וסודן (!), שמטרתן היחידה בכל מה שקשור לזכויות אדם היא לכבס את עצמן.

הדבר הנורא הוא שאנשים רבים בעולם סובלים סבל אמיתי דווקא בגלל הדרך שבה מתנהלים חלק ממאבקי זכויות האדם בעולם, ודווקא בגלל המכבסות האלה.

ומה אצלנו? גם מי שלוחם במלוא הכנות עבור צדק וזכויות אדם, יכול לפעמים להתבלבל בדרך. תראו את ארגון "בצלם": המטרה שלו היא לקדם את זכויות האדם של הפלסטינים בשטחים. אבל בפועל, כל מה שהוא עושה זה לשים פוקוס על הפרות זכויות אדם בשטחים על-ידי צה"ל בלבד. הבעיה היא שרוב-רובן של הפרות זכויות האדם בשטחים נובעות ממקומות אחרים לגמרי.

חוקי השריעה, אלימות נגד נשים, טרור ורצח, ילדות בגיל 7 שהופכות לכלות - לכל אלה אין שום קשר לצה"ל. אבל "בצלם" בוחר במודע שלא להתעסק עם זה. למה? אולי כי זה קשה, זה פחות נגיש, וגם - מה לעשות - כוחו של הרגל. כך שגם אם "בצלם" יפתרו מחר בבוקר את כל ההפרות של זכויות אדם שנובעות מהתנהלות צה"ל בשטחים, הסבל האמיתי של תושבי השטחים ימשיך בערך באותה עוצמה.

תכלס, גם אנשי "בצלם" יודעים שיש להם בעיה עם המטרה שלהם, אבל ברגע שגוף צריך להילחם על זכותו להתקיים, הוא קודם כל יעמוד על רגליו האחוריות ויילחם על חייו, ורק אחר-כך יבדוק אם הוא באמת נמצא על המסילה הנכונה או שבמהלך השנים ירד ממנה בלי משים.

רק שהתפקידים בתיאטרון הטרגי-קומי שלנו כבר ידועים מראש: ליברמן וחבריו מזהים בעיה - ומחליטים לפתור אותה עם מהלומת פטיש שניצלים. מציעים חוק, בדרך-כלל לא חושבים עד הסוף ומנסחים אותו באופן צר וגזעני, וזה מיד מסיט את הוויכוח לקוטביות הימין-שמאל. או-אז הצד השני חוטף חום וצווח "פאשיזם", "מקארתיזם", "הקץ לדמוקרטיה", ועוד מילים קיצוניות שכבר איבדו לחלוטין ממשמעותן כתוצאה מעודף שימוש.

כמה פעמים אפשר לצפות באותה הצגה ולמצוא בה איזשהו עניין, או תובנה שתגרום לך להתנהג אחרת? הבעיה האמיתית לא נפתרת, והקרע, חוסר ההסכמה, חוסר ההבנה והשנאה הפנימית - רק מתגברים. ככה זה כשאף אחד לא ממש סגור על הגדרת המטרה שאותה הוא רוצה להשיג, ונדמה לו שהמטרה היא רק לנצח את הצד השני בוויכוח שלעולם לא ייגמר .

האם זה לא לגיטימי לבדוק ארגוני זכויות אדם? לגיטימי ודמוקרטי מאוד. ארגוני זכויות אדם יכולים לשגות, בדיוק כמו כל ארגון אחר, וחלק מההליך הדמוקרטי הוא הצורך והיכולת לבדוק ולבקר אותם. צווחות ה"פאשיזם" הקיצוניות הן אולי תחפושת ליברלית מוצלחת, אבל מאחוריהן יש לא פחות סתימת פיות מאשר בהתנהגות ארגוני הימין.

הסכנה האמיתית לדמוקרטיה היא לשכוח מה המהות, ולדבר רק בסיסמאות.