5 ימים לפני שיצא לעולם: חברי רדיוהד בישרו על הוצאת אלבום חדש

אחרי שרדיוהד היו הראשונים להציע מודל מכירות בשיטת "שלם כטוב באוזנייך" באלבומם הקודם, הפעם מימשו רעיון מקורי אחר ■ אחרי כ-15 האזנות, כתב "גלובס" עדיין מתקשה לקבע דעה או תחושה מנומקות על האלבום

למרות שמעולם לא נמניתי עם אוהדיהם הקנאים, רדיוהד שבים ומוכיחים גם לי, וגם ב-2011, מדוע הם להקת הרוק המרתקת של זמנם. זמן הוא מושג המפתח שכלפיו הם קוראים תיגר. גם בשיטות הפעולה הפנים להקתיות, גם ביחסיהם עם קהלם, וגם בהתנהלות שמהווה הפרעה חתרנית וחדשנית למהלכים המקובלים בתעשיית המוזיקה. רדיוהד תמיד התפקעה מיצירתיות, אבל באלבומה הקודם In rainbows מלפני ארבע שנים ובזה הנוכחי, החדשנות היא פחות ביצירה ויותר בגישה.

אחרי שהיו הראשונים להציע מודל מכירת אלבום בשיטת "שלם כטוב באוזנייך" בקודם, הפעם מימשו רעיון מקורי אחר להגעה לאוזני העולם. תעשיית המוזיקה הגוססת של השנים האחרונות עובדת, כמובן, הפוך מרדיוהד: המון מאמץ, מחשבה ויחסי ציבור, ממוקדים במתיחת הציפיה לקראת שירים או אלבומים חדשים. והפלא ופלא, אלו שירים ואלבומים שזמן השימוש שלנו בהם דווקא הולך ומתקצר. הודעות לעיתונות, חומרים חינמיים ברשת וקמפיינים מרובי זרועות בכל המדיות, מנסים לפתות אותנו להיעתר למוזיקאים שעיקר חשיבותם כבר מזמן אינו בתפקודם בין האוזניים שלנו, אלא בדיוק בסטטוס השיווקי הזה של נפחם התקשורתי, הן במדיות הישנות והן בחדשות.

הסינגלים של ליידי גאגא ובריטני ספירז והאלבום של קאניה ווסט, לדוגמה, מדוברים יותר משהם מואזנים. וככל שביצירות החדשות יש פחות בשר, כך הבישול והתבלון המקדימים שלהם רק מתארכים.

ככל שמעשי האהבה המוזיקליים הולכים ונעשים פחות מספקים, כך המשחקים המקדימים מעמידים פנים כאילו שהם עילאיים. והנה באים רדיוהד, ובמקום לצייץ ולשתף ולהתראיין ולהתנחל בכל מסך, מודיעים בפשטות כי בעוד חמישה ימים אלבומם יהיה ניתן להורדה בכך וכך פורמטים ומחירים. וזהו. ואז גם נגישות ההורדה למשלמים הוקדמה ביום. וכך, 96 שעות אחרי ההודעה באתר שלהם, המאזינים כבר התנפלו בשישי האחרון על החומרים החדשים.

ברור שהשיווק המינימליסטי הזה יעיל עבורם רק משום שכבר הצמיחו לעצמם מוניטין כביר ומיליוני אוזניים מתעניינות. להקה מתחילה או ענייה יותר לא תוכל להסתכן בכזה שיווק מעודן, כמו שלא כל האמנים ישרדו הרפתקאות כמעט חינמיות כמו שלהם באלבום הקודם. אבל זמן ההתראה הקצר, והתודה המגיעה לרדיוהד על כך שלא בלבלו לנו במוח ולא טמטמו את העולם בקמפיין קרקסי מקדים, הם כמובן רק מחצית ממשוואת ציר הזמן, והמחצית הפחות קריטית.

דורש עיכול איטי

בקוטב הנגדי וההפוך למהירות ההודעה המקדימה ולאלגנטיות השיווקית, ניצבת תובענות הלהקה שדורשת ממאזיניה לעכל אלבום שזר ברוחו ובחומריו לפאסט פוד המוזיקלי בעידן הנוכחי, בו אנחנו צוברים ג'יגות אינסופיות של מוזיקה שנתייחד איתה להאזנות חפוזות וספורות בלבד בדרכנו למידע הכה נגיש והאינסופי הבא שהותנינו לצרוך. ובעוד כמעט כל שאר האמנים דורשים שנשקיע המון תשומת לב במותג ונורא מעט ריכוז בהתמודדות עם תכולתו, רדיוהד חוסכים מאיתנו את הבולשיט הנלווה אבל מעיזים לבקש שנחיה עם השירים שלהם קצת יותר מכפי שאנחנו מקצים לאמנים אחרים. זה, כמובן, ממש לא אומר שהשירים שלהם טובים יותר. אבל זה אומר שחמשת האוקספורדאים כן מנסים לבסס סדרי עדיפויות השונים מהשיבוש הצרכני אליו תעשיית המוזיקה הרגילה את צרכניה מאז החלה מתמוטטת. ולכן, בכלל בלי קשר לאמנות שהוא מכיל, רדיוהד שוב יצרו אלבום שהוא "חשוב" ומשמעותי. הוא מנסח קודים אתיים לאופן בו חובבי מוזיקה יכולים וראויים גם בימינו לקבל את הגיבורים שלהם ולהעניק להם חזרה מזמנם ומממונם.

אחרי כ-15 האזנות מאז יום שישי שעבר, אני עדיין מתקשה לקבע דעה או תחושה מנומקות על האלבום. ואם בד"כ אני נוטה לזקוף אי ודאות שכזו לחובתי, ותוהה שמא משהו נאטם ברגישויות שלי או קהה בכלי הניתוח העומדים לרשותי, הפעם דומני שזו הייתה כוונת המשוררים האנגלים במקור. לא ששמונה הרצועות האלו מורכבות במיוחד, ולא שרדיוהד ניסו להמציא עצמם מחדש - להפך, אם כבר יש כאן בעיקר שיבה לאלבומי ה-2,000 שלהם שקדמו ל-In rainbows. אבל נדמה שלא סתם בחרו לכותרת האלבום בשם של עץ אנגלי העומד יותר מ-1,000 שנה. סבלנות, אומרים רדיוהד, ומסתכנים בכך שמבקרים או אוהדים קצרי רוח ימהרו להכריז על מותם האמנותי או על כך שהפכו ליומרנייםאמנותייםשכלתניים מדי ואיבדו את הרגש הפשוט. קצת כמו להקות רוק מתקדם מפעם, רדיוהד הפכו את הניסיוניות לנשק שעלול לחזור אליהם כבומרנג. אבל להבדיל ממרבית להקות הרוק המתקדם, להם יש את הנוכחות הקולית והמילולית של תום יורק, והגיטרות הפואטיות של ג'וני גרינווד, למרות נוכחותן הכה מצומצמת באלבום הטרי. והם עדיין לא חתומים על שום שיר עקר רגשית, גם לא בשיריהם היותר חלשים.

וצריך לזכור שכמעט בכל אלבומיהם המאוחרים הוטמעה התכונה הנדירה של צמיחה איטית לתוך נפשך, וסביר שהיא הוצפנה גם בנוכחי. הכי קל להתחבר מיידית לשירים בעלי מבני פופ יחסית שגרתיים, כמו שלוש הבלדות שנועלות את האלבום. אבל יש בו גם את LittleByLittle המכשף עם בניית כלי ההקשה המטריפה, ואת השיר הפותח Bloom, שבהאזנה הראשונה הסמיר את שערותיי וניבא שמשהו לגמרי טמיר יבוא באלבום כולו. חייב להודות שההיקסמות הזו לא חזרה בהאזנות הבאות, ואולי כבר לא חפוז מדי גם להגיד בזהירות שהרדיוהד החדש אינו חלוצי מוזיקלית כמו אוקיי קומפיוטר, קיד איי, או אמניזייק, ומצד שני אין בו גודש של מלודיות עתירות הוד כמו ב"דה בנדז" או באלבום הקודם. אבל רדיוהד כבר הרגילו אותנו לכך שיש באלבומיהם שכבות של יופי ומשמעות שאינן מתמסרות בקלות, שלא מסתובבות בעולם בלבוש חושפני ופתייני, שדורשות היכרות איטית והסרה איטית לא פחות של שכבות.