גשר מעל מים מפוהקים

אלבומו החדש של פול סיימון, מנסה לגשר בין ההיסטוריה המופלאה של היוצר לבין ההווה

חגיגות 40 השנים שנערכו לאחרונה ל"גשר על מים סוערים" עוררו שוב תאווה לאמירות חדשות מכיוון פול סיימון, שתכף יחגוג 70 שנות חיים מופלאים. למרבה הצער סיימון, מגדולי הכותבים במוזיקה הפופולרית, טרם הצטרף לחבורת ותיקי הרוק הכוללת את בוב דילן, ניל יאנג, לו ריד וקומץ נוספים. להבדיל מהם, אין לנו מסיימון שום עולם מאוחר, מבוגר. למעט עבור קומץ מאמיניו האדוקים ביותר, האמנות הסיימונית שהיתה כה נוכחת בשנות ה-60, ה-70 וה-80, לא תפסה כל נפח משנות ה-90 ועד היום. ובעוד הקולגות הנ"ל שבו ללבלב בתום בצורות יצירתיות, והצליחו לנסח תבונות שיריות מופלאות עליהם ועלינו גם בעודם הולכים ומקשישים, סיימון כמעט ונרדם. אלבומו החדש מנסה להעמיד גשרים יציבים בין ההיסטוריה המופלאה של פול להווה, אבל הצלחתו חלקית בלבד.

מילות שיר הנושא חוזרות ל-1968 ולרצח מרטין לותר קינג, וב"שאלות למלאכים" יש שאילות מהטקסט של homeward bound הסיימון-גרפונקלי הקסום. באותו שיר סיימון גם מכניס כדמות אורחת את ג'יי זי, ובשיר הפותח, "מתכוננים לחג המולד", הוא מדבר על המשבר הכלכלי העכשווי ועל החיילים האמריקנים שנלחמים באסיה.

אבל ההלחמה המילולית בין מצב העולם בתור הזהב של היצירה הסיימונית למצבו העכשווי די מתקשה להמריא. מוזיקלית העסק מוצלח ואף יותר נינוח. "העולם הבא" משתמש בגיטרות אפריקניות ומצדיע ל"בי-בופ א-לולה" של ג'ין וינסנט ז"ל, וגם קטעים אחרים מציגים ומכליאים את מקורות ההשראה הכה נרחבים על האמן, בין היתר עם הטאבלות ההודיות ב-dazzling blue, הניחוח הג'אזי ניו-אורלינסי ב"אהבה וברכות", וברצועה הכי מושלמת כאן, amulet , דקה וחצי מאד פיוטית של גיטרה אקוסטית.

איבד את השפיץ המלודי

הכול מאד מכובד ועשוי היטב, אלא שבעוכרי האלבום ניצבים שני קשיים מהותיים, שניהם בשלבי הכתיבה. רוב הנושאים המרכזיים בשירים מדברים על משברי אמונה, על אלוהים ועל זמניות שהותנו כאן. אלא שרובם חסרים איזה מבט ארצי, אנושי ואינטימי יותר. כזה שיחבר פצעי אנוש של ממש אל התהיות הפילוסופיות המרתקות של סיימון. המכשול השני בדרכם של השירים אל הנצח, טמון בכך שכברוב שיריו מ-20 וקצת השנים האחרונות, סיימון איבד איזה שפיץ מלודי. טבעי שבגילו ולאחר שלל הישגיו סיימון פחות רעב או כשיר ללחני ענק משורגים לתלפיות, אבל הצמצום בשאפתנות חלחל כנראה גם לתוצרים עצמם, צמצם אותם. השיר הכי נוגע וקסום פה - "אהבה וזמנים קשים" מזכיר במעט פיתולים מלודיים שהיו ביצירת המופת "רנה וז'ורז'ט מגריט (עם כלבם אחרי המלחמה)", מהאלבום "לבבות ועצמות" מלפני כמעט 30 שנה. מאז "גרייסלנד" מ-1986, והפחות מחמירים יגידו שמאז "קצב הקדושים" מ-1990, סיימון אמנם ניסה להתחדש תוך פנייה, למשל, לכתיבת מחזמר או עבודה עם מפיק שלכאורה רחוק ממנו כבריאן אינו.

אבל עם כל האהבה וההערצה לאיש ועם כל הצער שבדבר, נדמה שהדבר האחרון שסיימון המאוחר זקוק לו הוא התחדשות סגנונית. מרבית כותבי המוזיקה הפופולרית הדגולים כתבו במספר מאד מצומצם של סוגי לחנים. רובם שבו וחצבו את אותה הבלדה, אותו השיר בעל הקצב המתון ואותו שיר מאד קצבי.

סיימון ופול מקרטני הם כנראה מלחיני הפופ הלבנים בעלי העושר המלודי הכי גדול, וסיימון השתמש בכמעט כל חומר גלם אפשרי מכל מסורת מוזיקלית בעולם לפיסול מאות המנגינות וההרמוניות הכה מקוריות שלו. אלא שבעוד סיימון המאוחר לא איבד מהסקרנות, מהחקרנות ומתשוקתו לגלות וללמוד ולהתרחב מוזיקלית, כנראה שלהבדיל מענקים חברים כדילן ויאנג, שבעבר הרחוק מכרו פחות תקליטים ממנו, אצלו המצוינות תלויה גם באיזו אמביציה מסחרית.

מאז שנות ה-90, כשנדמה שאיבד עניין בכיבוש העולם, שיריו משתבללים בעיקר פנימה ופחות מטיילים החוצה. זה הכי מובן וטבעי בעולם, וסיימון הוא אמן שתמיד מעניין לעקוב אחריו, אבל, ושוב זה מואר בבהירות בהשוואה ליאנג וריד ודילן, סיימון שמתרחק מדי מפופ הוא סיימון שמתרחק יותר מדי מהישירות, החום והאינטימיות הבלתי-אמצעית של שיריו עם העולם.

צרו איתנו קשר *5988