מציאות נושכת

כשעלתה לראשונה "כוכב נולד" היה קל להתחבר אליה. היום זה כבר סיפור אחר

"כוכב נולד", יום ד' 21:00, ערוץ 2 קשת

יש רגעים טלוויזיוניים שיכולים ליצור תחושת זרות, כמעט תחושת ניכור: כשעלתה לראשונה "כוכב נולד", לפני 8 שנים, היה לי קל להתחבר אליה: הכרתי את רוב השירים שביצעו המתמודדים. היום יכול לחלוף פרק שלם מבלי שאכיר ולו שיר אחד.

אם העונות הראשונות היו התכנסות של הפריפריה, שסיפקה לתוכנית את רוב המתמודדים, אל תוך המרכז התרבותי שהתבטא בתמהיל השירים ובזהות השופטים - הרי שעתה ניתן לראות שהקשר הזה היה דו-סיטרי.

אם הפריים-טיים, בתוכנית שמשיגה דרך קבע יותר מ-30% רייטינג, הוא חלון הראווה של התרבות הישראלית - הרי שטעמנו התרבותי השתנה כמעט לבלי היכר.

יש מי שמצקצק בשפתיו לנוכח השינוי. אני לא מתיימר לדעת מה טוב יותר (אחרי הכול, גם מול הביטלס בטח היה פעם מי שעיקם את האף), אבל באופן סובייקטיבי, אני יכול לקבוע ש"כוכב נולד" הלכה והתרחקה ממני: אפילו ב"אמריקן איידול" אני מזהה כבר יותר שירים מוכרים.

לשמחתי גיליתי שאני בחברה טובה: בפרק האחרון לעונה של "ארץ נהדרת" הוזמן לבמה שלום חנוך. מעבר לתן-וקח הקבוע במעמדים שכאלה (קיציס הזכיר בערך 4 פעמים את ההופעות של שלום חנוך במבצר שוני), הייתה כאן גם אמירה תרבותית מעניינית: "ארץ נהדרת" לא נוהגת לארח אמנים בתוכניותיה, והבחירה בשלום חנוך, משהו בין בוב דילן לפול מקרטני של המוזיקה הישראלית, סימלה את העובדה שעם כל הכבוד לכך שחלק מהגדרות המשימה של התוכנית הוא לקדם משדרים אחרים של קשת ("האח הגדול", "כוכב נולד", "מאסטר שף" וכיו"ב), הרי שלכותביה, כמו גם למשתתפיה, יש אבות רוחניים אחרים.

את המחאה הקטנה, הביזארית הזאת, הכמעט בלתי מורגשת, כנגד האכסניה שלה, אפשר היה לראות ברגעים האחרונים של תוכנית הסאטירה. חלק מהמציאות שכנגדה יצאו תוכלו לראות הערב (ד') ב"כוכב נולד".

המפתחות כבר לא בפנים

"לקחת את המפתחות", יום ד' 22:00, "יס דוקו"

נדמה שאין מי שלא מכיר את הסיטואציה הבאה: אתה נוסע אחרי רכב שמזדחל במהירות של 20 קמ"ש, נעצר עצירות פתאום, סוטה מנתיבו ללא אזהרה מוקדמת. אתה כבר נכון לעקוף את האידיוט ולומר לו כל מה שאתה חושב עליו, אבל אז מגלה מאחורי ההגה קשיש מופלג. הקללה העסיסית שכבר הייתה מוכנה על השפתיים מתחלפת בהרהור נוגה: האיש הזה לא צריך להיות יותר על הכביש.

כשזה קורה לך במושב הימני של הרכב, כאשר מי שנוהג הוא אחד מהוריך המזדקנים, מלווה התחושה הזאת גם בעצב גדול: איך אומרים לאיש שלימד אותך בערך כל מה שאתה יודע בחיים האלה שהגיע הזמן שיעצור בצד ויעבור למונית?

כך אירע שבעודי צופה בסרט התיעודי הזה, נדדו מחשבותיי הרחק ממנו, אל כל העסק החמקמק הזה שנקרא "חילופי דורות", שבו איבוד רישיון הנהיגה הוא עוד צעד אחד באיבוד העצמאות: מה שמתחיל במשקפי קריאה או בכמה כאבים כרונים, ויסתיים עם עובד סיעודי מהפיליפינים, עובר דרך פינוי מושב הנהג.

מבחינה ציבורית מדובר כמובן בעניין חיוני - הרי אין כמעט מי שלא ראה את הקשיש המופלג שנוסע במכוניתו נגד כיוון התנועה בנתיבי איילון בפסח האחרון. מבחינה אנושית, יש כאן משהו נוגע ללב וגם סימבולי: אתה כבר לא יכול לשבת יותר מאחורי הגה חייך.