בסוף מארס הגיע שר הפנים אלי ישי לביקור בירוחם. 4 חודשים קודם לכן שבה העיירה הדרומית לעולם הדמוקרטי: עמרם מצנע סיים את משמרת החירום שלו כיו"ר ועדה קרואה והחל לתכנן את הקאמבק לפוליטיקה הארצית, ולתפקיד ראש המועצה נבחר מיכאל ביטון, יזם חברתי בן 41, יליד המקום. ביטון לקח את השר ואת פמלייתו לסיור באגם ירוחם ובמפעל של ענקית התרופות פריגו, וישי שחרר הצהרות מבטיחות.
"מדינת ישראל", הכריז, "תעשה משגה גדול אם לא תשקיע בירוחם ותאפשר לה לספק שירותים בסיסיים לתושביה. אני מוכן להפוך לשגריר של ירוחם במסדרונות הכנסת, ואעשה ככל שביכולתי על מנת לסייע לה בתהליך הצמיחה וההתפתחות".
אכן, מילים כדורבנות. אלא שבדיקה של הנתונים מגלה שאותו "שגריר של ירוחם" בממשל הוא גם מי שאחראי, יחד עם משרד האוצר, לקיצוץ דרמטי במענקים ליישוב, קיצוץ שלטענת ביטון ומצנע עלול לפגוע אנושות בכל מה ששוקם כאן בשנים האחרונות. זמן קצר לפני שעזב כתב מצנע לראש הממשלה בנימין נתניהו: "לצערי, כהונת ממשלה זו מתאפיינת בחוסר מודעות לבעיות בירוחם, באי-עמידה בהבנות קודמות ובפגיעה קשה ביכולתו של היישוב להמשיך בדרך לשיקום, לפיתוח ולסגירת פערים... ללא מעורבות ממשלתית עמוקה יותר עלולה ירוחם לחזור למציאות של קריסה בתוך זמן קצר". מאז הקיצוצים רק הועמקו, והגירעון הצפוי למועצה בתקציב 2011 נאמד ב-14 מיליון שקל. כרבע מסך התקציב השנתי.
"המדינה הגיעה להישג של השבת ירוחם לתפקוד, ובמו ידיה היא הורסת אותו", אומר ביטון ל-G. "כבר היום המועצה נאלצת לפגוע בספקים. בתוך חודש-חודשיים לא נוכל לשלם בזמן לעובדי המועצה. אם חס ושלום תהיה פה קטסטרופה כספית - לתקן אותה יעלה פי שניים".
ירוחם אינה עוד רשות מקומית שמצפה לישועה מהמדינה על רקע התנהלות כושלת. הממשלה היא שניהלה את היישוב בחמש השנים האחרונות, באמצעות הוועדה הקרואה בראשות מצנע, ואין חולק על כך שזו ניהלה את הרשות בצורה תקינה ויעילה, הובילה תוכנית הבראה בהצלחה, הקטינה הוצאות, הגדילה הכנסות, והביאה את הרשות לאיזון כספי. הסיפור הזה שבה את לב התקשורת, וכתבות רבות תיארו את שיקומה של ירוחם, שהתבטא לא רק בהתייעלות המועצה אלא גם בשיפור בחינוך ואפילו בעלייה בביקוש למגורים ובזינוק במחירי הנדל"ן המנומנמים.
מה שנותר עד כה בצל הוא העובדה שמתחת להישגים המרשימים של מצנע היו חבויים כל העת נתונים כספיים נפיצים: האיזון התקציבי הושג רק הודות למענקים המיוחדים ממשרד הפנים, שכן מקורות ההכנסה של המועצה כה דלים, עד שגם כשהיא מתנהלת בצורה אופטימלית היא מתקשה לתפקד. ב-2009 קוצצו המענקים כמעט במחצית, לטענת מצנע בניגוד לסיכומים מוקדמים. הוא דרש ממשרד הפנים לטפל בעניין בדחיפות, התריע בפני אלי ישי על מצב "בלתי אפשרי", וכאמור כתב גם לנתניהו. זה לא ממש עזר, ובלית ברירה נטלה המועצה הלוואות במיליוני שקלים מהבנקים, מה שהכביד מאוד על תפקודה.
"מצנע לא יצא לציבור עם הנתונים", אומר ביטון, "הוא לא רצה לעשות רעש כי זו לא דרכו". ביטון מדגיש שגם הוא "מאמין בפתרון בעיות בהסכמה", אולם הוא גם החליט לצאת למאבק בקרב מקבלי ההחלטות. דוח בקרה שערך עוד לפני הבחירות המקומיות רו"ח יששכר בן-חיים בודק תוכניות הבראה במחוז הדרום מטעם משרד הפנים, מאשר את עיקרי הטענות של ביטון. ההלוואות שנטל מצנע, ציין בן-חיים, אינן מספקות פתרון ממשי, שכן "הלוואה לאיזון היא 'מסווה' לגירעון ריאלי. היא מבטאת משבר שיצוף על-פני השטח בעתיד". הדוח הוגש לשר הפנים לפני שבעה חודשים. בינתיים, דבר לא השתנה.
"היה פה אלי ישי, הייתי אצל יובל שטייניץ, שניהם הסכימו איתי עקרונית שצריך להגדיל את המענקים", אומר ביטון. "כולם אומרים 'אתה צודק', אבל אף אחד לא מרים את הכפפה. התשובות הן 'הבעיה ידועה, אנחנו רק לא יודעים מאיפה מביאים 14 מיליון שקל'".
- ומנין לדעתך צריך להביא את הכסף?
"לשר הפנים יש תקציב של 50 מיליון שקל לפתרון בעיות. אני חושב שזו בעיה קלאסית, והוא יכול לקחת משם סכום משמעותי. יש גם רזרבות שר, ויכול להיות שבשיח טוב עם משרד האוצר הוא גם יהיה שותף. הרי האוצר הוא זה שרוצה להפעיל את הכלי של ועדות קרואות כדי לעשות סדר ברשויות. פה הוא הפעיל את הכלי ולא הביא את הסדר, לא הביא את היציבות".
ממשרד הפנים נמסר בתגובה כי הם "מודעים למצוקה התקציבית של ירוחם ופועלים למציאת פתרונות לסיוע לרשות. הקיצוץ במענקי האיזון הנו רוחבי בכל הרשויות בהתאם להנחיית האוצר. משרד הפנים תומך בהעלאת מענקי האיזון".
באוצר אומרים: "במטרה לתמוך ברשויות המנוהלות על-ידי ועדה ממונה, משרד הפנים מקצה מתקציבו כספים לרשויות המנוהלות על-ידי וועדות ממונות. עם סיום תפקידה של הוועדה הממונה בירוחם הרשות נקלעה לקשיים פיננסיים ומשרדי הממשלה פועלים בשיתוף עם הנהגת הרשות למציאת פתרונות כדי להביא לאיזון בר קיימה של הרשות".
- מיכאל ביטון, קיבלתם תמיכה מיוחדת כמה וכמה שנים, המדינה עזרה לירוחם לעבור את המשבר הקשה ולהתייצב. לא הגיע הזמן שתסתדרו לבד?
"הלוואי שמה שאתה אומר היה נכון. לא הגענו לשום ייצוב. הוועדה הקרואה בעצמה - לא נבחרי הציבור, לא ההנהגה החדשה - אישרה תקציב גירעוני ב-14 מיליון שקלים לפני שסיימה את תפקידה, וזה מתוך תקציב של 60 מיליון. אילו היא הייתה מגישה את ירוחם מאוזנת, הטענה הייתה נכונה, אבל היא אישרה תקציב גירעוני ל-2011.
"תראה, אנחנו לא באים מעמדה של בכיינות, אלא מעמדה של כוח. יש פה הנהגה, אנשי מקצוע, הבנה מה נכון לעשות - אבל למדינה יש אחריות. אם היא ניהלה יישוב, היא לא יכולה להחזיר אותו גירעוני".
- יש מי שיטען שאתה מסיר אחריות מעצמך.
"אי-אפשר להפיל את זה עלינו. לא עשינו כלום, עוד לא עבר די זמן. קיבלנו מצב נתון. להפך, אנחנו בולמים כל ניסיון להוצאת כספים לא אחראית".
- אז ירוחם תזדקק למענקים מוגדלים לנצח?
"אנחנו מבינים שלא נוכל לבקש מהמדינה מענקי איזון גבוהים כפי שהיו עד עכשיו לעשרים השנים הבאות. אני בא למדינה ואומר, 'תנו לנו כמה שנים ונראה לכם לאט-לאט איך אנחנו זקוקים לפחות תמיכה, עד שלא נזדקק לה בכלל'. נפעל כדי לגייס מקורות הכנסה אחרים, שיקטינו את התלות בהשלמה התקציבית".
מצנע אומר שלפני כשלוש שנים הגיש למשרדי האוצר והפנים תוכנית שלפיה אם במשך שבע שנים תעמוד הממשלה בסיכומים ותעניק לירוחם מענקים מיוחדים, "יש סבירות גבוהה שהמועצה תגיע למצב שהיא יכולה להישען פחות על תקציבי המדינה". ההערכה הזו נשענת על התפתחויות שאמורות להגדיל את הכנסות המועצה - גידול באוכלוסייה משלמת הארנונה, פיתוח אזורי תעשייה נוספים על הקיים (שבו ממוקמים מפעלים כגון אקרשטיין, פניציה, קרליין ופריגו), מלון שאמור להתחיל להיות מוקם בקרוב, מרכז רכיבת אופניים אזורי שמתוכנן ועוד.
הבעיה, אומר מצנע, היא ש"ברגע שהתחלפה הממשלה משרד הפנים התנער כמעט מכל הסיכומים וקיצץ את התקציבים באופן אכזרי. בממשלה הקודמת נתנו תקציבים, היה שר פנים (מאיר שטרית, א' ר') שהבין את המצוקה. ישי טוען שהאוצר קיצץ לו את התקציבים. אני לא יודע מה האמת, אבל צריך לנער את המערכת. מדובר ביישוב בצמיחה; מתוכננים בו פרויקטים כלכליים, הנדל"ן בעלייה. אי-אפשר לגמור את כל המהלך שנעשה בכך שחוזרים לנקודת ההתחלה. ולא בגלל ניהול לקוי; מיכאל שומר על התקציב, לא מבזבז כלום. מה רוצים, שחצי שנה אחרי שנכנס ראש מועצה נבחר הוא לא ישלם משכורות?".
בג"ץ הקרקעות 2
כשביטון מדבר על גיוס מקורות הכנסה נוספים, הוא לא מתכוון רק להגדלת הארנונה דרך פיתוח עסקים וגידול דמוגרפי כפי שהזכיר מצנע - אלא מכוון גם לאחד העיוותים החברתיים ההיסטוריים שקיימים בחלקים רבים של ישראל: חלוקת שטחי שיפוט מוניציפליים שייצרה מועצות אזוריות דלות אוכלוסייה החולשות על שטחים ענקיים ונהנות ממקורות הכנסה "כבדים", ולצדן ערי פיתוח בעלות אוכלוסייה גדולה יותר אך תחום שיפוט קטן ונטול מקורות הכנסה של ממש.
"הנושא הזה יהיה בגץ הקרקעות השני", הוא אומר. "הראשון עסק בשטחים חקלאיים שהפכו לנכס נדל"ני והיטיבו עם מגזר מסוים; השני יעסוק בחלוקת הכנסות מארנונה במרחב. הנושא הזה יהיה חם, כיוון שאם המדינה מסירה מעצמה את האחריות על הרשויות, הן צריכות לחפש כסף במקום אחר. כשמשרד הפנים אומר, 'ממני לא תקבל מענקים, תמצא מקור אחר', אתה מתחיל לשאול איפה הכסף נמצא".
במקרה של ירוחם תחושת העוול מתמקדת בבסיסי צה"ל שמקיפים את היישוב ומשלמים ארנונה למועצה האזורית רמת נגב, שבה מתגוררים כ-5,500 איש - כ-60% ממספר התושבים בירוחם. ב-2004 בוצעו שינויים בגבולות המוניציפליים בעקבות ועדת גבולות, אולם לדברי ביטון "הגדילו לנו את תחום השיפוט, אבל לא במקומות שיש בהם כסף".
אחד המקומות שבהם "יש כסף", והרבה, הוא צומת הנגב השייך למועצה האזורית ושבאזורה תוקם עיר הבה"דים. השלטון הכושל בירוחם באותן שנים אפילו לא ביקש נגיסה מהפרויקט. עם זאת, ראש המועצה שמוליק ריפמן הגיע עם מצנע לסיכום עקרוני שלפיו 60% מתשלומי הארנונה של עיר הבה"דים יגיעו לירוחם. הכרעה בעניין טרם התקבלה במשרד הפנים. מצנע סבור שזה "רק עניין טכני".
ביטון מרחיב בעניין: "אנחנו בונים עסקה שלמה, שבה אנחנו לא רק מבקשים כספים אלא גם מציעים למועצה דברים - כמו למשל אזור תעשייה משותף. אני יושב עם שמוליק ריפמן ואנחנו מנסים להגיע להסכמה. אני מאמין שבהסכמה אפשר יהיה לעשות משהו מאוד יפה, להיות הדוגמה הראשונה בארץ למועצה אזורית ומקומית שבונות שותפות אסטרטגית. אנחנו עכשיו בתהליך של דיבור טוב עם מועצת רמת נגב, במטרה להגיע להסכמה בנושא חלוקת הארנונה מהבסיסים ומהמפעלים שפזורים במועצה וקרובים אלינו".
- איזה אינטרס יש לריפמן לשתף פעולה אתכם?
"אף אחד לא רוצה להיות במאבקים ובעימותים".
- ריפמן נחשב לשועל פוליטי בעל השפעה גדולה.
"גם אנחנו שועלים. שיתוף פעולה יהיה חכם בשבילי וחכם בשביל ריפמן. התושבים שלו הם אנשים סוציאליסטים, הגונים. הם לא רוצים להיתפס כקהילה בעייתית. עדיף לבנות לגיטימציה, שותפות אזורית. אחת הבעיות הגדולות של הנגב היא שאנשים רבים זה עם זה במקום לריב עם מי שצריך".
"נוחי הוא ליגת העל"
המשמעות של עיר הבה"דים מבחינת עתידה של ירוחם אינה מסתכמת רק בשאלת הארנונה, אלא גם בשאלה כמה מאנשי הקבע שישרתו במקום יבחרו להתגורר דווקא בה. כאן חוזר ביטון לעניין התמיכה הממשלתית, ומשוכנע שבלעדיה תתקשה ירוחם למשוך את אנשי הקבע - מה שיעמיד באור מגוחך את הדיבורים על הפריחה שיביאו הבסיסים ליישובים החלשים בנגב.
לפני כשנה אושרה לירוחם תוכנית מתאר חדשה, המאפשרת בנייה שיכולה להכפיל את אוכלוסייתה בתוך שנים ספורות. קהל היעד המתבקש הוא אנשי הקבע שישרתו בעיר הבה"דים. השאלה היא אם אלה ירצו להתגורר ביישוב, או יעדיפו להצפין לבאר שבע ולעומר. שכונות לאנשי הקבע המיועדים כבר נבנו ביישובים חזקים כמו עומר ומיתר.
"מה זה נותן", מוסיף ביטון, "זה לא משיג את היעד הלאומי. היעד הוא שיישובים כמו ירוחם, מצפה, דימונה ואופקים יחוו קפיצת מדרגה בעקבות הבסיסים. עומר שייכת לאשכול סוציואקונומי 10. מישהו צריך שם את הבסיסים? אם ירוחם, שנמצאת חמש דקות מעיר הבה"דים, לא תיזום בזמן הקרוב יוזמות לקליטת עיר הבה"דים ולא תיערך לעניין ותהיה יישוב שבקושי שורד כלכלית, לא ישיגו את ההשפעה האזרחית שמקווים שתהיה לעיר הבה"דים. מאות אלפי אנשי קבע ייסעו בכל יום ברכבת לתל אביב או לעומר או ללהבים".
במקביל לקיצוצים הממשלתיים, נעזרת ירוחם בפילנתרופים. "אני מעריך שהיום מופעלים בירוחם תקציבים מהמגזר הפילנתרופי בהיקף של כ-15 מיליון שקל בשנה. כל המהלכים הטובים נולדים מחיבור בין השקעות מדינה לגיוס משאבים נוסף. התקצוב הממשלתי מאפשר קיום בקושי ואספקת שירותים מינימליסטיים, ולמגזר השלישי ולפילנתרופיה יש משקל אדיר".
ופה ביטון רוצה לשבור מיתוס: "לכולם נדמה שפילנתרופיה זה משהו שמאפיין את עיירות הפיתוח, אבל זו טעות חמורה. בית חולים בילינסון היה נראה כמו מחנה צריפין בלי פילנתרופים, ואיכילוב היה נראה כמו בית נוער. רוב הפילנתרופיה דווקא לא הולכת לפריפריה, כי לתרום בעיר גדולה ומרכזית זה יותר סקסי ובולט, במקום שבו כולם יודעים ורואים".
אבל יש גם טייקונים שתורמים לירוחם. "נוחי דנקנר הוא חבר של ירוחם", אומר ביטון. "הוא עשה הרבה למען צעירים, למען ילדים בסיכון. נוחי והקבוצה שלו הם בעיניי ליגת העל, יחד עם אחרים כמו האחים עופר, אודי אנג'ל - הרבה אנשי עסקים שידעו להעדיף בהשקעות שלהם את הפריפריה, ולעזור באופן רב-שנתי ולא פופוליסטי. זה באופנה להשמיץ כל היום, אבל צריך גם להכיר את הטוב".
זמן קצר לאחר שדיברנו עם ביטון פורסם מחקר של המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, שלפיו בזכות תכנוני מס אגרסיביים והטבות מס, החברות הגדולות במשק משלמות למדינה מס נמוך במיליארדי שקלים לעומת המס המקורי. החיסכון שלהן, התברר, גבוה פי כמה מהוצאותיהן על פילנתרופיה. גם החברות שבשליטת דנקנר ועופר, "ליגת העל" שעליה מדבר ביטון, תורמות הרבה פחות משהן חוסכות, ובעזרת תכנוני המס שומרות בקופתן מיליארדים שיכלו להגיע לקופת המדינה. מיליארדים שיכלו להקל, אולי, גם את יכולתה של המדינה לתמוך ביישובים כירוחם. צביעות? לא לדעת ביטון: "כל העולם עושה תכנוני מס, וכל אחד מנסה למקסם את רווחיו. זה נושא לאומי שלא ממש קשור לירוחם".
- אתה מפרגן לפילנתרופים, אבל בגלל תרגילי המס שלהם הקופה הציבורית מצטמקת עד שאין בה כסף; למשל בשביל לתמוך בירוחם.
"הקופה הציבורית קטנה בגלל חקיקה, בגלל פטורים ממס לחברות גדולות, ובגלל דברים נוספים. ככלל, המדינה תמכה ביישובים בצורה מקיפה יותר בעבר. גם בימי פרויקט שיקום שכונות של בגין וגם בימי רבין המדינה נתנה עדיפות לאזורי הפיתוח. כיום יש פגיעה משמעותית במימון הזה. גם בין הנדבנים יש הבדלים. יש כאלה שאתה לא יודע כמה הם תורמים ואיך, ויש תורם כמו נוחי דנקנר שבא ואומר, 'אני אשים בכל שנה 100 מיליון שקל בנגב ובגליל', ועושה את זה יפה. 100 מיליון שקל תרומה בכל שנה זה דבר גדול".
כתבות
ני"ע
