אני ו"אתא" נשנה את העולם

"צו האופנה", יום ה' 21:30, ערוץ 1

הנה שתי דרכים להתייחס לסדרת-התעודה החדשה שתעלה הערב (ה') לשידור בערוץ 1. הדרך הראשונה היא לחשוב קצת על אופנה, על הדיאלוג שאנו מנהלים עם סביבתנו, על העובדה שאופיינו הוא לא רק סט של תכונות מולדות, אלא גם הדרך שבה אנו משתקפים בעיני האחר, דרך שמגיל מסוים אנחנו מנסים להשפיע עליה באמצעות המראה, הלבוש, הסגנון.

דרך אחרת לחלוטין תהיה להתייחס לסדרה הזאת כאל סקירה היסטורית: הנה אנשי היישוב הישן בירושלים עם בגדיהם המסורתיים, הנה החלוצים עם הסממנים הרוסיים, הפלמ"חניקים עם המוטיבים הערביים - וכך הלאה דרך החברה הסלונית של שנות ה-60, שסימנה את תחילת הגלובליזציה שבמסגרתה מאז שנות ה-80 בערך, אנחנו לבושים, פחות או יותר, כמו במרבית ארצות המערב - אולי קצת מרושל יותר, כי בכל זאת משהו מהאבות המייסדים של הציונות המעשית, דבק בנו עד היום, ואולי סתם בגלל שחם ולח פה נורא.

נפתלי גליקסברג יצר את הסדרה המעניינת הזאת, ואת חמשת פרקיה מגישה היטב קרן מור ומשתלבים בה מרואיינים רבים מתחום האופנה, העיצוב, האקדמיה ואפילו מבראנז'ת הסלבס והרכילות, מי שמינו את עצמם למשטרת האופנה.

אם יורשה לי הרהור שעלה בי בעקבות הצפייה: הישראלי הוא "וונאבי". הוא רוצה להיראות מערבי, מצד שני - הרבה יותר נוח לו עם הטי-שירט של סוף המסלול בצבא בליווי מכנס קצר (שמתם לב שמכנסיים הפכו כאן למכנס? גם לשפה יש אופנות, סליחה "טרנדי" משלה) וכפכף תואם. לכן הוא מנסה לצמצם את הפער בעזרת אימוץ של מותגים. התוצאה לרוב היא חיננית כמו רכב משפחתי עם תאורת הלוגן סגלגלה מתחת...הסדרה, בניגוד למשל, חיננית למדי.

אבודים בניו-יורק

"קאובוי של חצות", יום ו' 22:00, MGM

לסרט הזה כבר נדרשנו בעבר, אבל לטעמי הוא מעניין כל-כך, עד שאני בטוח שמי שיצפה בו, גם אם מדובר בצפייה חוזרת, ימצא בו פרטים שלא נדרש אליהם בפעמים הקודמות.

מעשה בקאובוי טקסני (ג'ון ווייט) שמגיע באוטובוס אל התפוח הגדול, חמוש במראה מצודד ובפנטזיות על העיר הגדולה. מהר מאוד הוא הופך טרף לחיים הקשוחים והנכלוליים של ניו-יורק, כאשר חברו היחיד, מורה-דרך מפוקפק בג'ונגל העירוני, הוא נוכל קטן וחולני (דסטין הופמן) שמנסה לעזור לחברו החדש בהוצאה לפועל של "התוכנית העסקית" שלו - להיות ג'יגולו שיענג את נשות החברה העשירות והבודדות של העיר תמורת חופן דולרים.

הסרט הזה, למרות המועקה שמלווה אותו כמעט לכל אורכו, ואולי אפילו בגללה, היה ונשאר יצירה קולנועית חזקה מאוד, גם מקץ 42 שנים: המשחק המצוין של השניים, הבימוי הריאליסטי של ג'ון שליזינגר ואפילו פס-הקול היפהפה (שסימל את רוח הסיסקטיז בפרסומת ישראלית לאחת מחברות האופנה לפני שנה-שנתיים) עדיין אפקטיביים ומרגשים. עוד מעט, לרגל "שבוע הגאווה" ייפתח בערוץ סרטים אחר ("יס 3") פסטיבל של קולנוע הומו-לסבי, ואפשר שהסרט הזה היה סוג של "מייפלאואר" בתולדות הז'אנר. אמנם אין בו סצנות ארוטיות בין ווייט להופמן, אבל בין השורות נמתח קו ישיר בין ה"קאובוי של חצות" לקאובויים של "הר ברוקבק", עובדה: בסוף שנות ה-60 הטילה מועצת הקולנוע האמריקנית הגבלות על הקרנתו בעקבות "מסרים הומוסקסואליים".