פעם סופר היה אייקון

כששאלו את איתי, אחייני בן ה-8, אם קרא כבר את הספר "הדרקון הראשון שלי", הוא השיב בפליאה: "לא, אבא צרב לי את הסרט". המשפט הזה, שצרב לי את הלב, החזיר אותי באחת אל חוויותי כילד בשבוע הספר.

אני עדיין יכול להריח את הריח המיוחד של הספרים, להיזכר בתחושת הדיפדוף הממכרת ולחזור אל ההחלטה הרת-הגורל איזה ספר מסדרת "ג'ינג'י" לקנות עכשיו, ובעיקר על איזה לוותר.

גם הכנת שיעורי-הבית הייתה שונה לגמרי, היה עלינו לקרוא פרקים שלמים באינציקלופדיה ולסכם אותם באריכות, בניגוד להיום כשהתלמידים משתמשים בעיקר בכפתורי הקופי והפייסט כדי להעתיק את המשפטים הרלוונטיים מויקיפדיה.

במסגרת לימודיי בבית-הספר היסודי, ארגנו לנו מפגש עם הסופרת גלילה רון-פדר. אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי בימים שלפני המפגש ובמהלכו, לפגוש פנים את פנים את הסופרת שעיצבה במידה רבה את תודעתי בעשור הראשון לחיי.

נותר לי רק לנחש כיצד (אם בכלל) מתנהל מפגש כזה היום בין סופר לבני דור הפייסבוק של ימינו הרגילים לצריכה בולמית של גירויים מהירים, ויזואליים, ושמבחינתם כל בעיות העולם הזה אמורות להיפתר תוך מקסימום שעה וחצי (אורכו של סרט קולנוע).

רק לפני מספר שנים סופרים בישראל נחשבו לאייקוני תרבות, שכל אמירה שלהם בנושאים פוליטיים או חברתיים הייתה זוכה לאיזכורים בולטים בתקשורת. היום רק הסופרים המבוססים כלכלית יכולים להרשות לעצמם לעשות זאת בלי חשש לפגיעה בהכנסתם, המצומצמת ממילא.

שבוע הספר, שנחשב פעם לגולת הכותרת של עולם הספרות הישראלי, הפך היום לכר נרחב של גימיקים של יח"צנים בסגנון "קנה ספר בישול וקבל את כל ספרי דויד גרוסמן", ולהזדמנות של בני-נוער להצטלם עם ידוענים באמצאות הסלולרי.

נכון, אמרו את זה קודם לפניי, ובכל זאת, קשה לי להשתחרר מהמועקה שרבים מהצעירים של היום מכירים את עמוס עוז (תהא הביקורת עליו אשר תהא) דרך דמותו ב"ארץ נהדרת".

אני רק יכול להיות אסיר תודה על כך שלפחות כשאני הייתי צעיר, ראיתי שהסופרים והספרים זכו לכבוד המגיע להם, ואני רק יכול לקוות שהם יישארו רלוונטיים גם בעיני איתי בן ה-8, ושאר הצעירים ובני-הנוער של היום, שמהם גם אמורים לצאת סופרי העתיד של "עם הספר".