LA אנחנו באים

"חי בלה לה לנד" תיצרך ע"י מי שמעריץ את גיבוריה ומי שיתייחס לסדרה כ"טראש" חביב

"חי בלה לה לנד", יום א' 22:10, "יס קומדי"

אין צופה של yes שלא מזמזם כבר את שיר הפתיחה של סדרה זו, תולדה של שטיפת-מוח אגרסיבית: כל מעברון בין סדרות מלווה בקדימון לסדרה, או בקליפ לשיר הנושא שלה, עד שהתחושה לקראת הפרק הראשון היא שאנו עומדים לצפות בסדרה מוכרת.

אין דבר מעצבן יותר, כצרכן, להתוודות שמתקפה שיווקית כה אגרסיבית הצליחה, אבל לפעמים צריך להודות באמת: מדובר, כנראה באחד מלהיטי הקיץ הקרובים. "חי בלה לה לנד" ומיד נגיע לתכניה, תיצרך בעיקר על-ידי שני קהלים: מי שמעריץ את גיבוריה (או לפחות חלק מהם, ולפיכך בז לאחרים), ומסתקרן מקורותיהם בלוס אנג'לס, והחלק האחר, זה שיתייחס לסדרה כמעין "היפה והחנון" רק בלי החנונים: "טראש" חביב לימי הקיץ, זה שבמסגרתו אפשר להיקרע מצחוק לנוכח העברית הקלוקלת של המשתתפים (שלא לדבר על האנגלית) ובסוף כל פרק להרגיש טוב יותר עם עצמנו.

אני מניח שרוב קוראי "גלובס" למשל, נמנים עם המחנה השני, ולכן עליי להזהירכם: צחקו כמה שאתם רוצים, אבל גם אם חיי הגיבורים בתוכנית נראים לכם כלקוחים מעולם אחר, אל תטעו לרגע אחד: זה העולם האמיתי, אנחנו הם אלה שחיים בלה-לה לנד.

דודו אהרון, זהבה בן, אתי לוי, אביהו שבת, אלון דה לוקו וג'ולייטה, הם כוכבי זמר ים-תיכוני שמועברים עד לחופו של האוקיאנוס השקט כדי לשחק אותה ב"אמריקה", והמילה "אמריקה" לא באה לתאר כאן רק מקום אמיתי, אלא "אמריקה" כמטאפורה להצלחה, לעושר, לחיי מותרות.

קשה שלא להיזכר במערכון המיתולוגי של "הגשש החיוור" על ה"ישראבלוף", שבו מוחה השליח על העובדה שמנהלי הבנק רוצים לשלוח אותו כביכול לאמריקה לשנת שבתון ומודיע: "אני כל המשפחה שלי מפתח תקווה, כל שבתון-שניים אני נוסע אצלם".

כל החבורה נוסעת למעין מחנה אימונים בווילה מפוארת בל.א, כשכבר מדקות הפתיחה של הסדרה מתברר שדודו אהרון, אחד שכבר הגשים את החלום האמריקני בישראל, זוכה לתנאים מיוחדים: טיסה במחלקת העסקים, חדר מרווח בוילה ועוד. הקנאה ניצתת, ואם ברגשות עסקינן, עוד לא ראינו כלום, כי עוד רגע אתי לוי, אחותה של זהבה בן והצ'ילבה המפורסמת שלה בעת ובעונה אחת, נכנסת גם היא אל הווילה, אוי אלוהים, תן לי רק טיפת מזל. אז אפשר לאהוב ולהתחבר, ואפשר גם לצחוק, אבל קשה להישאר אדישים למה שנראה כבר עתה כסדרה שתעורר לא מעט "באז". הציטוט שבכותרת, אגב, שייך לדודו אהרון, ויש עוד הרבה כאלה במקום שממנו הוא הגיע.