כריסטיאן דיור הוביל להלכה חדשה בבית המשפט העליון

תופעת זיופי המותגים, בישראל ואולי בעיקר בשטחי הרשות הפלסטינית, נפוצה ומוכרת. פרטי לבוש, בשמים, מכשירי כתיבה ושאר פריטים "יוקרתיים" מיובאים לישראל ונמכרים בה ובשטחי הרשות, כששמותיהם של מותגים מוכרים וסמליהם מופיעים עליהם. רק המחיר הנמוך ואיכותם הירודה של המוצרים מעידים על כך שאין מדובר במקור.

בהשראתו של הסכם בינלאומי, משנת 1994, המכונה "הסכם הטריפס" - שמטרתו העיקרית לקדם הרמוניזציה, בדיני הקניין הרוחני, במדינות החברות בארגון הסחר הבינלאומי, לצורך הסרת הקשיים העשויים להתעורר במסחר הבינלאומי בעניין זכויות בקניין רוחני - מסמיך הדין הישראלי את רשויות המכס לעכב טובין, המיובאים לישראל ואשר קיים חשש, שהם מפרים זכות יוצרים או זכות בסימן מסחר. היוזמה לעיכוב הטובין יכולה לבוא מן היצרן הנפגע או מרשויות המכס עצמן.

הדין קובע את התנאים, אשר רק בהתמלאם יעוכבו הטובין המפרים-לכאורה. ככל שהעיכוב מתבקש על-ידי בעל הזכות, עליו להפקיד בידי הרשות ערבות עצמית, להבטחת הפיצוי על כל נזק, שייגרם על-ידי העיכוב, ככל שיתברר שהעיכוב לא היה מוצדק. תחילה, יעוכבו הטובין למשך 3 ימים בלבד. הארכת העיכוב מותנית בכך, שבעל הזכות יפקיד, בידי רשות המכס, ערבות בנקאית, שסכומה נקבע על-ידי הרשות, ובכך שהוא יגיש תובענה אזרחית נגד היבואן המפר.

מחלוקת בין דיור למכס

לאחרונה נדרש בית המשפט העליון לקבוע את מהותה של הערבות הבנקאית, שעל בעל הזכות להפקיד כתנאי לעיכוב הטובין. האם זו נועדה להבטיח את פיצויו של היבואן, במקרה שיתברר כי לא הייתה הצדקה לעיכוב, שמא היא נועדה להבטיח גם את כיסוי הוצאות האחסון וההשמדה של הטובין, במקרה שהיבואן לא ימלא אחר הוראה שיפוטית, שתחייבו להשמידם ולשאת בהוצאות אחסונם?

היה זה במסגרת מחלוקת, שנתגלעה בין החברה הצרפתית הידועה, העוסקת בתחום האופנה והטיפוח, "CHRISTIAN DIOR COUTURE" (כריסטיאן דיור) לבין אגף המכס והמע"מ. בתחילת 2010 עיכב המכס, ביוזמתו, טובין שיובאו לישראל, על-ידי תושב הרשות הפלסטינית, איאד חבש שמו. היו אלה נעליים מזויפות, שנשאו סימני מסחר רשומים של כריסטיאן דיור. החברה הצרפתית אכן הפקידה ערבות בנקאית, בשיעור 5,000 שקל, והגישה תביעה נגד היבואן חבש. בינתיים נשארו הטובין במחסני המכס.

משהיבואן חבש לא גילה עניין בהליך המשפטי, ולא התגונן בפניו, ניתן נגדו פסק דין, שבו הוא חויב, בין היתר, להשמיד את הטובין ולשאת בעלויות האחסנה וההשמדה שלהם.

באותה העת היה ברור, שהיבואן חבש לא יפעל בהתאם לפסק הדין. היה ברור שכתוצאה מכך, ייאלצו רשות המכס או כריסטיאן דיור לשאת בעלויות. לפיכך, היה על שופט בית המשפט המחוזי במרכז, אברהם יעקב, לקבוע האם רשות המכס רשאית לחלט את הערבות הבנקאית, שהופקדה על-ידי כריסטיאן דיור, לצורך כיסוי עלויות האחסנה וההשמדה של הטובין.

הוא קבע, כי מטרת הערבות הבנקאית אינה להבטיח את כיסוי ההוצאות, הנובעות מעיכוב הטובין, אלא רק את הנזקים, שנגרמו ליבואן, כפועל יוצא מן העיכוב ומהגשת התובענה נגדו. לפיכך, הוא הורה לרשות המכס להשיב את הערבות לידי כריסטיאן דיור.

רשות המכס ערערה על קביעתו זו. פרקליטה, עו"ד יהודה ליבליין, טען בפני בית המשפט העליון, כי הרשות רשאית לחלט את הערבות הבנקאית, ולכסות באמצעות כך את הוצאות האחסון וההשמדה של הטובין.

מטרתה של הערבות

כבר בעת הדיון בפניהם, הביעו שופטי העליון, אשר גרוניס, עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין, בפני בעלי הדין, את דעתם, שלפיה דין הערעור להתקבל. הגיעו הדברים לידי כך, שפרקליטיה של כריסטיאן דיור, עו"ד נחמן כהן-צדק, יוסי מרקוביץ ונתנאל אגו, הודיעו על הסכמתה של מרשתם לכך, שהערעור יתקבל ולכך שפסק דינו של השופט יעקב יבוטל, ככל שהוא נוגע למחלוקת בעניין גורלה של הערבות הבנקאית.

הסכמה שכזו מייתרת, בדרך כלל, את הצורך בהנמקת פסק הדין. שופטי העליון חרגו מכך במקרה זה. הם ראו לנמק את עמדתם, לאור זאת ש"קיימים מקרים לא מעטים בהם נוטש יבואן זר סחורה מפרה שייבא לישראל ולא נושא בעלויות האחסון וההשמדה שלהם... השאלה בדבר מטרת הערבות ואפשרות מימושה חוזרת ועולה בבתי המשפט". הם ראו לייסד הלכה.

לאחר שסקר הוראות דין שונות, הרלבנטיות לעניין, ולאחר שהציג את הסדר עיכוב הטובין המפרים-לכאורה ואת התנאים לו, בחן השופט אשר גרוניס את מטרתה של הערבות הבנקאית בהקשר זה. הוא הסב את תשומת-הלב לכך, שבעוד שהדין קובע, במפורש, שהערבות העצמית נועדה להבטיח את נזקיו של היבואן, במקרה שמתברר שהעיכוב היה חסר הצדקה, לא כך נקבע בנוגע לערבות הבנקאית. אדרבא, בהוראה המתנה את העיכוב בהפקדת ערבות בנקאית נקבע, במפורש, כי אחת ממטרותיה היא "לכסות כל הוצאה הקשורה לעיכוב או כדי לפצות על כך נזק שייגרם על-ידי העיכוב". "מטרת הערבות נוסחה באופן כוללני ורחב", קבע גרוניס, והיא אינה מוגבלת לכיסוי נזקי היבואן בלבד.

הוא הזכיר גם את זאת, שהמחוקק קבע שורה של נסיבות, בהן נדרש מנהל המכס להחזיר לבעל הזכות את הערבויות שהפקיד. מצב שבו היבואן נמנע מלקיים הוראה לשאת בעלויות האחסון וההשמדה אינו אחת מהן.

על-פי גרוניס, פרשנות שכזו עולה בקנה אחד עם רוחו של הסכם הטריפס, אשר הוראות רלבנטיות מתוכו אומצו, כמעט במלואן, על-ידי המחוקק הישראלי. הסכם זה קובע, כי הערובה מיועדת להגן הן על היבואן והן על הרשות השלטונית, הפועלת לעיכוב הטובין.

רשות המסים רשאית להשתמש בערבות

גרוניס התייחס גם לכך, שתוצאת הקביעה, שלפיה על הרשות לשאת בעלויות האחסנה וההשמדה של הטובין, היא כי הציבור יישא בהן. "לא קיימת הצדקה לכך שכלל הציבור הוא שיישא בעלות ההגנה על קניינו הפרטי של בעל הזכות", כך הוא. הוא לא התעלם מכך ש"למדינה אינטרס מובהק להגן על זכויות בקניין רוחני". הוא לא התעלם גם מכך, "שהמדינה פועלת במישורים שונים לקידום ההגנה על הקניין הרוחני". עם זאת, לדידו, "מכאן אין ללמוד כי על המדינה לשאת בעלויות ההגנה על זכויות בקניין רוחני בכל מקרה בו קיים חשש להפרה של זכויות כאמור".

"ככל שלא קיים אינטרס ציבורי מיוחד המצדיק את המשך עיכוב הטובין, כגון חשד לביצוע עבירה פלילית או ניסיון לייבא לישראל טובין האסורים ליבוא, הרי הסכסוך שנתגלע בין היבואן לבין בעל הזכות הוא אזרחי במהותו", סיכם גרוניס סוגיה זו. "נוכח טיבו של הסכסוך, ובהיעדר אינטרס ציבורי מיוחד המצדיק מסקנה אחרת, אין צידוק כי הקופה הציבורית היא שתישא בעלויות הכרוכות בהגנה על קניינו הפרטי של בעל הזכות", הוסיף.

"בנסיבות בהן מעכבת רשות המסים טובין שיובאו לישראל מחשש להפרת זכויות קניין רוחני, והיבואן זונח את הטובין ואינו נושא בעלויות האחסון וההשמדה שהוטלו עליו (אם הוטלו), רשאית רשות המסים להשתמש בערבות הבנקאית שהפקיד בעל הזכות לצורך כיסוי אותן הוצאות", חרץ גרוניס וייסד הלכה.

אף שהשופטים ארבל ורובינשטיין הסכימו עמו, ראה רובינשטיין להביע חוסר נחת מן ההסדר החוקי הקיים. (ע"א 3960/10).

"בעל זכויות הקניין הרוחני נגרר להוצאות כספיות ללא עוול בכפו"

השופט אליקים רובינשטיין לא הסתיר, בפסק הדין, את מורת-רוחו מכך, שהעדר הסדר חוקי ראוי הוא שהוביל לתוצאה, שיש בה משום עוול לבעל הזכות (במקרה זה, כריסטיאן דיור). "מוטרד אני מכך שאין לפי שעה הסדר הוגן ויעיל ככל הניתן כדי להבטיח את האינטרסים של בעל זכויות הקניין הרוחני, אשר ללא עוול בכפו נגרר להוצאות כספיות, אם בערבות, אם בהוצאות משפטיות ואם במשאבי זמן ועוגמת-נפש, ויש בפניו משוכה גבוהה ביותר להיפרע עליהן".

הוא נסמך על החובה היתרה, המוטלת על רשות המכס, לנהוג בהגינות ובתום-לב, בקובעו כי אל לה לנוח על זרי הדפנה של ההלכה החדשה, אלא עליה "לחקור ולדרוש כיצד להקל בנסיבות שבשליטתה על צד תם-לב - כמו בעלי הזכות במקרה של הפרה - אל מול הבאים לחמוס את זכויותיהם ויגיעם, כמו בנידון דידן יבואנים מפרים". "הקריאה צריך שתבוא מבית משפט זה לרשות המכס לשקוד על פתרונות, כולל בנושא מסי היבוא כאמור, דבר המתבקש, כדי שלא ייהנה היבואן המפר ממצב של 'ההפרת וגם קיבלת החזר מסי יבוא', עניין שאין חולק כי יש בו עוול מוסרי. גם אם הדבר טעון חקיקה, זו אינה צריכה להיות מסובכת מדי".

רובינשטיין קבע, כי אף אם המדובר "באלף מתוך מיליון רשמונים ויותר", יש להקים צוות לבחינת פתרונות אפשריים ולהטמעתם, "ויישמעו בפניו נציגי המערערים ושכמותם".

המחוזי כבר מיישם את ההלכה

לא חלפו אלא שבועיים מייסודה של ההלכה, וכבר היא יושמה על-ידי השופט המחוזי, יצחק ענבר. היה זה במסגרת תובענה, שהגישו החברה "אליהו צבאן בע"מ" ודן מזרחי (באמצעות עו"ד סורוקר, לב צ'אושו) נגד החברה "שאריכת אל אסלי אלתג'רייה". האחרונה ייבאה לישראל משלוח ענק של סוללות, תוך הפרה של סימן המסחר SAMCO"", השייך לתובעים. אלה הגישו את התביעה והפקידו את הערבות הבנקאית, על מנת שהסוללות יעוכבו על-ידי המכס.

טענתה של היבואנית הנתבעת, שלפיה לא עלה בידי התובעים להוכיח, כי הסוללות שבמשלוח מפרות את סימני המסחר שלה, נדחתה על-ידי ענבר. הוא קיבל את התביעה, והוציא תחת ידיו צו מניעה וצו להשמדת הסוללות המפרות, וחייב את הנתבעת בעלויות האחסנה וההשמדה שלהן. בנוסף, חייב ענבר את היבואן בהוצאות המשפט ובשכר טרחת-עורך דין בשיעור 100 אלף שקל. "ואולם אין באמור כדי לגרוע מזכותו של המכס להשתמש בערבות הבנקאית שהפקידו התובעים לצורך כיסוי אותן הוצאות", הוסיף, בצפותו מצב, שבו הנתבעת לא תמלא אחר חיובה, תוך שהוא מאזכר את פסק הדין בעניין כריסטיאן דיור. (ת"א 20673-09-10).