גילוי עריות פיננסי

במשק קטן כמו זה הישראלי, סבך של ניגודי עניינים והחזקות צולבות יהיה קיים תמיד. אבל לפעמים הסבך הזה מחמיר, ואתמול (ב') קיבלנו לכך דוגמה מוחשית, כשבנק הפועלים רכש תמורת 95 מיליון שקל 4.88% ממניות חברת נורסטאר (לשעבר גזית אינק), וקיבל בנוסף אופציה שמימושה יעלה את הבנק להחזקה של 9.73% בחברה.

אז מה הבעיה? לבנק הפועלים יש עודפי הון גדולים, ומאז 1983 אסור לבנקים לסחור במניות בבורסה, אלא באמצעות רכישת נתח מחברה. נורסטאר השולטת בגזית גלוב היא חברה טובה ורווחית, עם בעל בית רציני בשם חיים כצמן. ואם כך, הפועלים בסך הכל ביצע השקעה בחברה ריאלית שלדעתו תניב לו רווח בעתיד.

ובכן, שימו לב איך הכל מסתבך ואיך כולם קשורים לכולם בספגטי של הלוואות, החזקות צולבות ובעלויות: נורסטאר מחזיקה 15% ממניות אורמת תעשיות שבשליטת בני הזוג ברוניצקי, כאשר עד לאחרונה ניטש סכסוך מר בין כצמן לבין בני הזוג על השליטה בחברה. כדי לבלום את כצמן רכשו הברוניצקים מניות אורמת תעשיות בהיקף כ-600 מיליון שקל, ואת הרכישה מימן להם לא אחר מאשר - בנק הפועלים.

כעת הברוניצקים מתקשים לעמוד בהלוואה מהבנק, ומנהלים משא ומתן כדי למכור חלק ממניותיהם באורמת, ואף את גרעין השליטה בחברה. ומי מסתמן כקונה? שיכון ובינוי שבשליטת שרי אריסון, שהיא כידוע גם בעלת השליטה בבנק הפועלים. אותו הבנק שעומד היות בעל עניין בנורסטאר.

כל צד במארג הסבוך הזה עושה את הצעד הנכון עבורו מתוך שיקול רציונלי. שיכון ובינוי רוצה לגדול בתחום האנרגיה הירוקה דרך אורמת, הפועלים רק רוצה השקעה טובה, והברוניצקים לווים מבנק הבית שלהם. אבל כשהכל מתערבב ביחד, כבר לא ברור מי נגד מי ומה האינטרסים של כל צד.

הפתרון ברור מאליו: הפרדה של ההחזקות הריאליות והפיננסיות. לווים לצד אחד של החדר, מלווים לצד השני. כל בעל שליטה יחליט איפה הוא רוצה להיות - בצד של מי שנותן את האשראי או בצד של מי שמקבל אותו. ועל הדרך אולי צריך לבחון מחדש את ההיתר שנתנה ועדת ברודט לבנקים בשנת 1995 להחזיק עד 20% בחברות ריאליות. ועד שזה יקרה? נמשיך לחיות בגילוי עריות פרמננטי ולהאמין שכולם מקפידים על החומות הסיניות הנדרשות.