חתימתך בבנק זויפה? על הבנק להוכיח שהחתימה אותנטית

"המוציא מחברו, עליו הראיה". זהו כלל בסיסי החולש על כלל דיני הראיות במשפט הישראלי. על תובע, המבקש מבית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לו סכום כסף, למשל, להוכיח את זכותו לאותו התשלום. ככל שהתביעה מתבססת על מסמך התחייבות, למשל, על התובע להוכיח, כי בידיו מסמך שכזה, שנחתם בידי הנתבע ושמכוחו קמה לו הזכות לתשלום הסכום הנתבע. אלף-בית שכל ילד יודע.

אך מה הדין במקרה, שהתובע אכן מציג מסמך התחייבות הנחזה להיות חתום בידי הנתבע, אך האחרון טוען כי החתימה שעל המסמך אינה חתימתו? מה הדין כשהוא טוען כי מדובר בזיוף של חתימתו? האם עליו להוכיח כי זו אינה חתימתו, שמא על התובע להוכיח כי המסמך אכן נחתם בידיו? "המוציא מחברו עליו הראיה", כבר כתבנו. זה נכון גם בנוגע לאותנטיות של החתימה. לא הנתבע צריך להוכיח ש"אין לו אחות".

מצאנו לנכון להזכיר את הדברים, לאור התחושה שלפיה כאשר מדובר בתביעות של בנקים, נוטה הציבור לסבור, בטעות, כי כאשר לקוח או ערב טוענים כי חתימתם זויפה, עליהם הנטל להוכיח טענה זו.

סברה מוטעית זו מביאה, לעתים, לכך שהלקוח או הערב, הנתבעים על-ידי הבנק בסדר דין מקוצר, אינם רואים טעם בהתגוננות בפני התביעה. הם מפקפקים ביכולתם לשכנע כי החתימה זויפה.

פסק דין חדש, שיצא תחת ידי שופטת בית משפט השלום בתל-אביב אביגיל כהן, מעניק הזדמנות טובה להיזכר בהלכה הרלבנטית ולחדדה.

חתם או לא?

בנק לאומי לישראל בע"מ הגיש (באמצעות עו"ד נעם בר דוד), בסדר דין מקוצר, תביעה כספית בסך מיליון שקל נגד מאיר (מקס) נוימן. התביעה נסמכה על הטענה כי נוימן חתם על כתב ערבות לחובות חברת פנינת ארבל בע"מ לבנק.

בפי פרקליטו של נוימן, עו"ד עודד גבעון, הייתה טענה אחת ויחידה: נוימן מעולם לא חתם על כתב ערבות להבטחת חובות החברה לבנק. לטענתו, החתימה המופיעה על כתב הערבות כאילו הייתה חתימתו איננה אלא זיוף.

על השופטת כהן היה להכריע, אפוא, בשאלה אחת ויחידה: האם נוימן חתם על כתב הערבות, אם לאו?

תחילה היא אזכרה את ההלכה, שלפיה כאשר הנתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אכן חתימתו של הנתבע. "כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע".

כהן הוסיפה ואזכרה כי קיימות 3 דרכים באמצעותן ניתן להוכיח כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: עדות ישירה של החותם או של מי שהיה עד לחתימה; השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית; או עדותו של מי שמכיר היטב את כתב-היד או החתימה השנויים במחלוקת.

מצוידת באלה, פנתה כהן לבחון כיצד התיימר הבנק להוכיח כי החתימה שעל כתב הערבות אכן הייתה חתימתו של נוימן.

הבנק סמך על עדותם של 3 עדים מטעמו: חזי שמשי, מנהל המחלקה המסחרית בבנק בעת הרלבנטית, אשר טען כי בפניו חתם נוימן על כתב הערבות; איל זכריה, בעל מניות בחברה הנערבת, שטען כי היה עד לאותה החתימה; ושאול רוסמן, עובד הבנק. לעדויות אלה הצטרפה חוות-דעת של מומחית להשוואת כתבי-יד, סימה אנקונה.

כל אלה לא שכנעו את כהן. בעדותו בפניה התברר כי המנהל, שמשי, כלל לא זכר את מעמד החתימה על כתב הערבות. הדברים שנכללו בתצהירו התבססו על היכרותו עם שיטת עבודתו בבנק, בעת זיהוי ערב והחתמתו. הוא העיד כי הוא תמיד מבקש לזהות את הערב פיזית, באמצעות תעודת זיהוי או דרכון, וכי רק לאחר שהוא מוודא כי הערב חתם בפניו על כתב הערבות, הוא מאשר את חתימתו. בפיו של שמשי היו הסברים כלליים נוספים בנוגע לאופן התנהלות בעת החתמת ערב על כתב ערבות.

כהן לא הסתפקה בכך שעדותו של שמשי הייתה כללית וכלל לא נגעה לנסיבות החתימה הנטענת של נוימן, והיא הוסיפה והצביעה על בעייתיות בעדותו, אשר הביאה אותה לקבוע כי תשובתו "אינה מניחה את הדעת, בלשון המעטה".

היא קבעה כי אף רוסמן, עובד הבנק, לא היה יכול להעיד מידיעה אישית דבר וחצי דבר בנוגע לאירוע החתימה על כתב הערבות, וקינחה בכך שקבעה כי גם בעדותו של זכריה, בעל המניות בחברה הנערבת, שטען כי זכור לו שנוימן חתם בנוכחותו על כתב הערבות, לא היה כדי להרים את נטל השכנוע המוטל על הבנק.

היא קבעה כי מדובר בעד שאיננו אובייקטיבי או חסר עניין, והסבה את תשומת-הלב להסכם שנכרת בינו לבין הבנק, ושבו הוא התחייב לסייע לבנק לגבות את החוב מנוימן ומאדם נוסף.

לצד אלה, התייחסה כהן גם למכתב ששוגר אל נוימן כ-5 שנים לפני הגשת התביעה, ושבו הודיע לו זכריה כי "על ההלוואה הקיימת בבנק לאומי חתומים כערבים אייל ועזרא בלבד. יש להשלים חתימות להלוואה הנ"ל בבנק על-ידי כל הבעלים" - חיזוק לכך שנוימן לא חתם עד לאותה העת על כתב הערבות.

כהן ראתה לבחון גם, זו מול זו, את חוות-הדעת של המומחים מטעם שני הצדדים. זו מטעם הבנק קבעה כי אין לה ספק של ממש שהחתימות נעשו על-ידי נוימן. זו מטעם נוימן קבעה כי אין ספק שמדובר בניסיון לא מוצלח של חיקוי חתימתו של נוימן, על סמך דוגמת חתימתו.

ביקורת על הבנק

חוות-הדעת מטעם נוימן הועדפה על-ידי כהן. היא ביקרה את זאת שהמומחית מטעם הבנק השוותה את החתימה שעל כתב הערבות לתצלומי חתימות, שהייתה מחלוקת בנוגע לשאלה אם הן חתימותיו של נוימן.

"תמוהה עד מאוד העובדה שהמומחית מטעם הבנק לא עודכנה בפרט חשוב מעין זה, על מנת שתוכל לערוך את חוות דעתה כדבעי", כיוונה כהן את ביקורתה לעבר הבנק, וקבעה: "הדבר מאיין במידה רבה את משקלה וממצאיה, לפיהן החתימות על כתב הערבות נכתבו על-ידי הנתבע".

מודעת למשמעות ההרסנית, שיכולה להיות לקביעה חמורה נגד המומחית עצמה, היא ראתה להדגיש כי ביקורתה מכוונת כלפי הבנק, שלא הציג למומחית אנקונה את מלוא המידע הדרוש לה, וכי היא אינה פוסלת את מומחיותה של אנקונה עצמה.

כהן העדיפה את חוות-דעתו של המומחה מטעם נוימן (חג'ג'). היא הוסיפה ואזכרה כי "הלכה פסוקה היא כי הגם שרצוי לעשות שימוש בחוות-דעתו של גרפולוג לצורך הכרעה בדבר אמיתותה או אי-אמיתותה של חתימה, הרי ש'אין חובה גורפת על בית המשפט להיזקק לעדות כזו... ובית המשפט רשאי להשוות בין החתימות בעצמו'". אף היא התרשמה, במו-עיניה, כי החתימה על כתב הערבות אינה חתימתו של נוימן.

"לא מוטל על הנתבע להוכיח כי חתימתו זוייפה ובידי מי", שבה כהן אל ההלכה. "די בכך שהבנק לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי זו אכן חתימתו של הנתבע, כדי לדחות את התביעה", הוסיפה ודחתה את התביעה, אגב חיוב הבנק בהוצאות הנתבע ושכר-טרחת עורך דין בסך 40 אלף שקל. (ת"א 17486/07).