מישהו רוצה כאן קריסה כלכלית?

תמונת שוק ההון בספטמבר 2011 ממחישה כמה מסוכן השיח בין האוצר ליושבי האוהלים

טרכטנברג זה שם קשה לביטוי כמעט כמו שקונספט ה"וועדה" קשה לבליעה.

העם רוצה צדק חברתי ובמקום זה הוא מקבל מה שנראה כמריחת זמן אולטימטיבית של מינוי עוד ועדה. ובכל זאת יש הרבה הגיון הן במינוי ועדה והן בהרכב הועדה הבעיה היא ביעדים שהוצבו בפניה.

על אף שמפתה לדרוש סיבוב פרסה מהיר, צריך להכיר בכך שכלכלה, בדומה לסירת מפרש לא עומדת טוב בסיבובים חדים, בייחוד לא כשהמים גועשים. כמו שבסירת מפרש התקדמות אופטימאלית דורשת איזונים רבים, בין נתיב ההתקדמות לכיוון הרוח למתיחת המפרשים לאיזון המשקלים, כך גם בכלכלה לא מספיק לסמן את הכיוון "צדק חברתי" צריך הרבה איזונים בכדי להגיע ליעד בביטחה.

צדק חברתי מלווה בקריסה כלכלית הוא לא משאת הנפש של אף אחד מאיתנו.

עשרים שנה התקדמנו בציר מוגדר ששם דגש על טיפוח הצמיחה, העלאת הצריכה, חיזוק היצוא, תוך תמיכה סקטוריאלית ממוקדת בחרדים ובהתיישבות ביהודה ושומרון והתעלמות מהחלשות המרכז, הגליל והנגב. העם דורש צדק חברתי. העם דורש שינוי. לאן מפנים את ההגה, איך מסמנים את הנתיב, כיצד יוצרים את האיזונים שיקדמו את הספינה במהירות ובביטחה ליעד החדש שסומן מבלי להתהפך ומבלי לפגוע בהישגים שהושגו?

אם אני מבינה נכון אזי "ראשי המחאה" אינם מתנגדים לעוד ועדה, הם גם לא מתנגדים לפרופסור טרכטנברג אבל הם כן מתנגדים לועדת טרכטנברג וכנראה בצדק. אם תחשבו על זה אזי עושה רושם שמתנהל שיח חרשים בין האוצר לבין "מטה המאבק". שיח חרשים זה הוא מסוכן מאין כמותו לחברה ולכלכלה הישראלית.

הממשלה הכי חברתית

השבוע שמעתי את שר האוצר מתייחס למחאה החברתית. הוא מציג, ולעניות דעתי בצדק, את ממשלת נתניהו הנוכחית כממשלה החברתית ביותר בעשרים השנים האחרונות. מתחילת הקדנציה הממשלה הזו שמה דגש על שדרוג התחבורה הציבורית, על שילוב מגזרים המודרים במעגל העבודה, על החזרת הרווחים מאוצרות הטבע של מדינת ישראל לכלל הציבור (שישנסקי), על פתיחת שוק התקשורת לתחרות, על הגדלת היצע הנדל"ן.

הממשלה הזו ערכה רפורמה במשק החלב, העלתה את משכורות העובדים הסוציאליים, המורים (שמתם לב ששנת הלימודים נפתחה בלי איום בשביתה?), השוטרים, הרופאים וקיבלה את המחאה החברתית הגדולה ביותר שהייתה כאן מקום המדינה.

דווקא שטייניץ יותר מכל אחד אחר צריך היה להבין כבר מזמן שהפער, המפתח לחוסר ההבנה, נעוץ בהגדרת היעד. לפי דבריו של שר האוצר היעד המרכזי של כלכלת ישראל הינו בשמירה על צמיחה. היעד המרכזי של תנועת המחאה הינו צמצום הפערים החברתיים או במילים אחרות, השקעה בחיזוק הבסיס, התשתית, ההון האנושי, מעמד הביניים. הם אמנם צעירים וחסרי ניסיון אבל עושה רושם שכדאי להקשיב להם, ולא בטוח שהוא עושה זאת.

כמו שבמחזור הצמיחה של חברה עסקית יש שלב שבו לפני שממשיכים לשעוט קדימה צריך לעצור ולחזק את היסודות, את מערך הניהול ויכולות המחשוב, כמו שהגרמנים למדו במלחמת העולם השנייה יחידות השדה אינן יכולות לנצח את המלחמה אם אין קשר רציף עם התשתיות בעורף - כך המסר הכלכלי של תנועת המחאה, הוא שמדינת ההי-טק והטייקונים צריכה להשקיע בתשתיות, בבסיס, בחברה, אחרת אין לה סיכוי להתגבר על המכשולים וההפתעות בדרך.

להפסיק לחבל בחסכונות

תמונת המצב בשוק ההון הישראלי בספטמבר 2011 ממחישה מדוע שיח החרשים הזה מסוכן. הבורסה בת"א נפלה ב- 18% מתחילת השנה יותר מהשווקים המתעוררים (כ- 10% בממוצע) והרבה יותר מהשווקים המפותחים (פחות מ- 10% בממוצע).

היא נפלה יותר על אף הקשיים בגוש האירופאי, האמריקאי והסיני והמצב הטוב יחסית של כלכלת ישראל. אפשר להסביר את הפער שנפתח בכך שבמדינת ישראל התפתחה תחרות "השר החברתי".

כל שר יורה לעבר כל מטרה אקראית שצצה בתחום שיפוטו והתוצאה היא שכולנו בוכים. כל אותן רפורמות שנמנו בתחילת המאמר מתרגמות לגידול דרמטי בסיכון של הסקטור העסקי - מחאת הקוטג' הגדילה את סיכון ההשקעה ברשתות השיווק ויצרני המזון, הרפורמה באוצרות הטבע הגדילה את הסיכון הגלום בכי"ל, ובחברות המחפשות גז ונפט, הרפורמות בתקשורת הגדילו את הסיכון בחברות בתחום וכך לאט ובהתמדה במשך השנה על אף יעדי הצמיחה תחרות "השר החברתי" מאיימת על יציבותה הכלכלית של מדינת ישראל ולא רק על יעדי הצמיחה שלה.

להבנתי, העם שדורש צדק חברתי לא מתנגד לועדות ולא מתנגד לפרופסור טרכטנברג הוא רק מבקש, וכדאי להקשיב למהות הבקשה, שהממשלה תתעשת, תפסיק לחבל בחסכונותיו ובעתידו הכלכלי ותמנה ועדה שמטרתה לבחון כיצד מחזקים את יסודות הבניין לפני שבונים עוד קומה לגובה.

כיצד מסמנים את היעד, בוחרים את הצוות, מכינים את הספינה לפני שיוצאים להפלגה. איך דואגים לחינוך, לבריאות, לרכוש, ליציבות של מעמד הביניים לא רק מחר בבוקר אלא לכל אורך המסע וזאת מבלי להפוך את הספינה בסיבוב פרסה חד בעיצומה של הסערה.