גדול השופטים החברתיים

אדמונד לוי היה קשוב למצוקת השכבות החלשות - וקשוח כלפי פוליטיקאים מושחתים

לא קל למצוא אוהדים לשופט אדמונד לוי מבין עורכי הדין. בוודאי מבין אלה שהיה להם העונג המפוקפק להופיע בפניו. הוא היה עוין, הוא הקשה עליהם, הוא קטע את הנאומים שהכינו מראש בשאלות מהמותן. הוא לא אהב דיבורי-סרק, ועוד פחות מכך התייפייפויות שיש בהן הסתתרות מאחורי טיעונים משפטיים ריקים.

ועם זאת, בית המשפט העליון איבד בשבוע שעבר, עם פרישתו של לוי, את אחד מגדולי שופטיו. אולי גדול השופטים החברתיים מאז ומעולם. מה שהייתה דליה דורנר לזכויות נאשמים וחשודים, היה אדמונד לוי לזכויותיהם של בני השכבות החלשות.

לוי נותר לעתים קול בודד וצלול בעליון, בעתירות שיכלו לבשר התנגשות רבתי בין הרשות השופטת לממשלה ולכנסת. כך, הוא נותר לבדו בדעת מיעוט בפרשת הקיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה, כשביקש לבטל את הקיצוץ מטעמים של פגיעה בקיום האנושי בכבוד.

באותה מידה שבה היה קשוב לקולות המצוקה, שרק לעתים נדירות זוכים לסעד מבית המשפט העליון - נקט לוי קו קשוח, על גבול האכזרי, כלפי גילויי שחיתות ועבריינות של פוליטיקאים.

הוא הכפיל פי שלושה את העונש שנגזר על השר שלמה בניזרי במחוזי, ושלח אותו לכלא ל-4 שנים; הוא נותר בדעת מיעוט כשביקש לבטל את הסדר הטיעון המקל שנחתם עם נשיא המדינה לשעבר, משה קצב; והוא ביקש להרחיק את צחי הנגבי מתפקיד השר לביטחון פנים במשך שנים ארוכות, כדי שלא יופקד על קידום הקצינים שעסקו בחקירתו.

ועם זאת, כהונתו של לוי בעליון שימשה גם אות אזהרה בתחום המדיניות השיפוטית, והאקטיביזם שהנהיג אהרן ברק בימיו כנשיא הערכאה הבכירה.

לוי הדגים, בפסיקותיו, שניתן להרחיק לכת עד לאבסורד אם מותחים את האקטיביזם מעבר למידה הראויה. והוא עשה זאת באותם כלים שלמד מברק. פסק דינו בפרשת ההתנתקות ייזכר לדיראון, כיצד ניתן להגיע, בכלים מקובלים של ניתוח חוקתי, לתוצאות בלתי נתפסות, כמו הוראה שיפוטית לממשלה לבטל את תוכניתה המדינית לסגת מרצועת עזה.

פרישתו הצנועה במופגן של לוי מאפיינת את כלל התנהלותו בשנות כהונתו. הוא לא רצה להסתחבק, לא עם עמיתיו לכס השיפוט, לא עם עוה"ד ובכירי הקהילה המשפטית בפקולטות ובכנסים המכובדים, אפילו לא עם עוזריו ומתמחיו, שהקפידו לפנות אליו בתואר "השופט" גם בפגישות עבודה בארבע עיניים.

יש לקוות שיימצאו מי שיילכו לאורו, הן בהיבט ההתנהלות האישית, הן בלב החברתי השותת שהפגין לאורך הדרך.

הפוליטיקה של השופט דב פולוק

מי שכבר לא יהפוך להיות גירסה מודרנית לשופט אדמונד לוי הוא שופט השלום בירושלים, דב פולוק. אף שמותר לנחש שהם אינם רחוקים זה מזה מבחינה פוליטית, מפריד ביניהם אוקיינוס בכל הנוגע למקצוענות שיפוטית.

עניינו של פולוק, שהתבטא בפומבי, ביושבו על כס השיפוט, נגד נשיאת העליון, דורית ביניש, ונגד המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן, שאותו כינה פולוק "הבייבי של ביניש", יובא בקרוב להכרעתם של שניים: נציב תלונות הציבור על שופטים, אליעזר גולדברג, וביניש עצמה.

פולוק הוא השופט היושב בדין במשפטה של יפעת אלקובי, פעילת ימין שהואשמה בהעלבת עובד ציבור ממניע גזעני, בשל עלבונות גזעניים שהטיחה בשוטרים דרוזים שהשתתפו במעצרה באוקטובר 2005 (ת"פ 6015/07).

באוקטובר 2010, בדיון בפני השופט פולוק, טענה אלקובי כי העמדתה לדין היא חלק מ"מסע ציד נגד מתנחלים" שלו אחראי עו"ד ניצן, המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים, והעומד בראש הצוות האמון על אכיפת החוק כלפי מתנחלים.

הפניית אצבע מאשימה כלפי ניצן היא חלק ממסע רדיפה מכוער של המתנחלים והימין כלפיו, ושיתוף-הפעולה שלו זכתה אלקובי מצד השופט פולוק הוא לא פחות ממזעזע. פולוק החליט לזמן את ניצן לעדות בבית המשפט, כדי לבחון כביכול את טענת ההגנה מן הצדק שהשמיעה אלקובי.

בהמשך ניהל שיחה עם עו"ד יצחק בם - המייצג בין היתר את "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל" - ואמר כי "שי ניצן הוא הבייבי של הנשיאה, והוא יודע שהנשיאה אמורה לפרוש בפברואר, ולכן ייתן את החלטתו במארס, כי הוא רוצה שהחלטתו תגיע לגורמים אובייקטיביים".

בשל כך הגישה התביעה לפולוק בקשה שיפסול עצמו מלשבת בתיק. קשה לחשוב על בקשת פסילה מוצדקת מזו: כבוד השופט פולוק עושה שימוש פוליטי בתפקיד השיפוטי שניתן בידיו. הוא גם פועל באופן בלתי חוקי - מאחר שלפי הצהרתו שלו, בכוונתו לעכב את פסיקתו בתיק כדי למנוע מביניש לדון בתיק לפני פרישתה. וזאת מבלי להזכיר את חתרנותו תחת היחסים הקולגיאליים, שאמורים לשרור בין שופטי הערכאות השונות.

אלא שפולוק דחה את הבקשה כלאחר-יד, תוך שהתייחס גם לתלונה שהגישה נגדו התביעה לנציב התלונות על שופטים כמעין אמצעי בלתי לגיטימי ללחוץ עליו לפסול את עצמו.

"בתיק זה חסר לבית המשפט המרחק המקצועי הדרוש לשם הכרעה חסרת משוא-פנים", כתב המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שוקי למברגר, בערעור לנשיאת העליון על החלטתו של פולוק שלא לפסול את עצמו (ע"פ 7497/11).

למברגר ציין עוד כי התלונה שהוגשה לנציבות נגד פולוק "בוודאי שלא באה לאיים על השופט. פנייה לנציבות היא פעולה לגיטימית ולשם כך בדיוק נוסדה הנציבות".

התנהלותו של פולוק מצדיקה צעדים מרחיקי לכת, הרבה מעבר לתלונה לנציבות ולבקשה לפסול אותו מתיק אלקובי. מן הראוי ששר המשפטים, יעקב נאמן, ישקול - אחרי החלטת הנציבות - אם יש מקום להעמדתו של פולוק לדין משמעתי, ואולי אף להביא בפני הוועדה לבחירת שופטים הצעה להעביר את השופט מתפקידו, על בסיס תקדים הילה כהן.

מה יש לך מר לוין?

דבריו של ח"כ יריב לוין (ליכוד) בגנות בית המשפט העליון מהווים שפל חדש באיכות הפרלמנטריזם הישראלי. וזה כבר הישג של ממש. היו כבר חברי כנסת לפני לוין שהטיחו בוץ ורפש בעליון, אבל איש לא עשה זאת בנבזות ובפופוליזם הנבוב כמו לוין.

"מערכת המשפט היא רקובה", אמר לוין לביטאון הימין שחולק בבתי-כנסת, "וזקוקה לטיפול שורש. בית המשפט העליון מונע מאג'נדה שמאלנית ומהווה סכנה ליכולת שלנו להבטיח את קיומנו".

זהו לוין, המבקש שמליאת הכנסת תבחר בהצבעה חשאית את נשיא העליון והמשנה לו - בדיוק כמו שבחרו את משה קצב לנשיאות; זהו לוין, הקורא לערוך שימוע פומבי למועמדים לעליון, כמו באמריקה, ועל הדרך להפוך את בחירת השופטים לפוליטית לחלוטין; זהו לוין, המבקש ליטול מהעליון את שיקול הדעת ולאפשר לכלי תקשורת לשדר מאולמות בג"ץ על אפם וחמתם של השופטים; זהו לוין, המבקש להפקיע את זכותם של עותרים ציבוריים מלעתור לבג"ץ. וזה רק היבול של 2011.

כולי תקווה שלוין לא ייתפס נוהג במהירות מופרזת בזמן הקרוב, אחרת הוא יטען להיותו הוכחה חיה נוספת לכך ש"אנשים שפתחו את הפה - נולדו לפתע נגדם תיקים והאשמות". למרות שההתלהמות הפרועה של לוין, על השטחיות וחוסר האלגנטיות שלה, ממש מזמינה תשובה בסגנון "תראו מי שמדבר".

צרו איתנו קשר *5988