פסח בא

בערך שעה אחרי שאנחנו מתחילים לשוחח ערן פסח נזכר שהוא שכח את הסלולרי בחדר הסמוך וממהר להביא אותו. הוא מציץ במסך, ומפטיר "אוי". אנחנו יושבים במרפסת דירת שני החדרים וחצי השכורה שלו במרכז תל אביב. הלילה ירד, אבל מתברר שאצל פסח החגיגה אינה נגמרת. שחקן אחד רוצה לקבוע בדחיפות שיעור לקראת אודישן חשוב, שחקנית השוהה בלונדון שולחת תמונה בבגד שאותו בחרה לפגישת עבודה ומבקשת חוות דעת, ועדי הימלבלוי מבקשת לקפוץ לכמה דקות לעבור על תסריט שקיבלה. פסח מסמס תשובות במהירות, מנהל שתי שיחות קצרות, ואז חוזר לשיחה מהמקום שבו נקטעה.

"אני עובד מסביב לשעון, כולל שבתות וחגים", הוא ספק מסביר ספק מתנצל, "בתכלס אין לי חיים פרטיים. יש לי תשעים תלמידים, עם רובם אני עובד באופן שוטף, ואחרים אני מכין לפרויקטים ספציפיים. אני מועסק כיועץ אמנותי מול במאים, מלהקים, מפיקים, תסריטאים. מבחינתי, לקחת פסק זמן להתראיין זה כמו לצאת לחופשה".

לפחות זה משתלם?

"אני יודע להשקיע בעצמי, וטוב לי עם הנינוחות הכלכלית, אפילו שאני לא עשיר ואין לי כמעט מודעות לכסף. על סשנים פרטיים אני גובה אותו תעריף שלקחתי לפני 3 שנים, ההבדל היחיד הוא שקיצרתי אותו מ-3 שעות לשעה וחצי. לא בגלל שאני נותן מעצמי פחות, אלא מפני שלמדתי להיות יותר יעיל. עד לפני 5 שנים הייתי מוכן פיזית ונפשית לחיי שחקן מתחיל, כלומר להיות מובטל רוב הזמן, לחיות מהיד לפה, לרבוץ שעות על חוף הים ולשחק מטקות. עד לפני שנתיים חייתי בדירה מתפוררת ברחוב בן-יהודה עם שכנים נרקומנים. כיום שחקנים מכניסים את העבודה איתי כסעיף בחוזים שהם חותמים, כך שחברת ההפקות משלמת לי, והבמאים יודעים שאם יתעורר צורך אגיע לסט ואעבוד מול השחקנים בשטח. אם בעבר ראיתי בעצמי מורה פרטי למשחק, כיום אני שלם עם ההגדרה קואוצ'ר, כי מה שאני עושה זה לכוון אותם לדרך חיים במלוא מובן המילה".

אתה מכיר את הפתגם ש"מי שיכול עושה, ומי שלא יכול מלמד".

"שואלים אותי כל הזמן למה הלכתי ללמוד משחק ובסופו של דבר, חוץ מהצגה אחת ("שנה טובה לחקלאים בצפון" של הבימאית יעל רונן) וכמה תפקידים קטנים בסדרות טלוויזיה ובסרטי סטודנטים, לא המשכתי בתחום. בדיעבד אני יודע שיש חוויות במקצוע שאני, כערן, לא בנוי לעמוד בהן".

אילו למשל?

"אודישנים. אני מאד אמוציונלי, ולא יכולתי לשלוט בעצמי כאשר מלהקות או במאים היו מבקשים ממני לעשות דברים שעבורי העידו על חוסר הבנה מוחלט במשחק. הייתי מתפרץ, צועק, מוחה. גם היום כואב לי בשביל שחקנים ותיקים עם יכולות מדהימות, הנאלצים לבלוע את הרוק ולעשות מה שמבקשים מהם כי הם צריכים את העבודה. אין להם הפריבילגיה להפוך שולחן ולצאת מהחדר בטריקת דלת.

"לפני שהתקבלתי ללימודים אצל יורם לוינשטיין הלכתי לבחינות אצל ניסן נתיב. הייתי בן 25, וניסן אמר שאני מבוגר מדי להתחיל ללמוד, אבל אם כבר אז הוא רוצה שאלך לסניף הירושלמי כי אני 'ספוג מדי בהוויה התל אביבית'. עניתי לו: 'ובן כמה אתה? 900?' והלכתי. כשהייתי תלמיד שנה ב' אצל יורם זימנו אותי לאודישן לסרט מול במאי ידוע. קבלתי טקסט לסצנה דרמטית טעונה ולמדתי אותה על בוריה, ואז אני עומד מולו והוא אומר לי, 'תשעשע אותי'. עניתי: 'מה זה לשעשע? אני שחקן, לא בדרן, ועבדתי על סצנה דרמטית'. הוא אמר, 'תשכח מזה. עכשיו אני המלך ואתה הליצן, ואני רוצה שתצחיק אותי'. עניתי לו, 'אין לי מושג מה עישנת קודם, אבל זה לא עובד', ויצאתי מהחדר. הוא רץ אחריי במסדרון והתחיל לצעוק, 'אתה גמור בתעשייה! אני אדאג שלא תעבוד יותר בחיים!'".

נפגשת איתו מאז?

"הדרכתי שחקנים ב-5 פרויקטים שלו".

אאוץ'.

"כאשר במאים של פרסומות מביימים סדרות וסרטים אין להם הכלים להבדיל בין שחקן ובין מוצר, והוראות הבימוי שלהם כתובות בהתאם. אני רואה לפעמים תסריטים ומתחלחל. כתוב שם מתי להביט למעלה ומתי למטה, איזו הבעה צריכה להיות על הפנים בכל סיטואציה, איך להגיד כל משפט. איפה המקום לפרשנות האישית של שחקן? הבנה מה זה בעצם משחק? במקום להתרומם לרמה של השחקן מורידים אותו לרמה של התעשייה, ואז מדביקים לזה כינוי נורא יפה: 'להיות טבעיים', כלומר אתה רק תהיה שם ואנחנו נעשה את השאר. ככה מתייחסים לחפץ דומם שצריך רק לסדר תאורה ולצלם אותו. כאשר אתה לא מבין משחק אתה מבטל את החשיבות של עבודת השחקן.

"הדרכתי לפני כמה שנים בסדרה שכתבה סופרת מוערכת שהחליטה לעשות גם טלוויזיה. הדבר הראשון שאמרה לשחקנים בפגישה המקדימה: 'התסריט מושלם, כל מה שאתם צריכים לעשות זה לדקלם מילה במילה'. הרבה פעמים אני מרגיש שחלק מהעבודה שלי הוא לשמור על השחקנים מהתעשייה שבה הם עובדים".

ריכוזיות גם במשחק

לפסח, 35, יש לא מעט שחקנים לשמור עליהם. מאושיות במה ותיקות דוגמת לאורה ריבלין, מיכאל כורש ויעל הדר, דרך הפריצות של השנים האחרונות טלי שרון, מלי לוי ורן דנקר, ועד לדוגמניות שפצחו בקריירת משחק כמו חן יאני וגילי סער - הוא מכיר היטב את כל סוגי השחקנים. את יוצאי הריאליטי שביקשו למנף את 15 דקות התהילה לקריירה, את הצעירים הרעבים הנאבקים כדי לכבוש עוד קצת מקום על הבמה, וגם את אלה שחשבו שמשחק זה משהו שכל אחד יכול לעשות, העיקר שהביקיני יושב היטב על הגוף. "אני טוען שבארץ אין למעשה מקצוע בשם משחק", כך פסח.

למה כוונתך?

"בסופו של דבר, תופעת הריכוזיות השולטת במשק לא פוסחת על תחום המשחק. יש קבוצה מצומצמת שמרוויחה יפה, אפילו יפה מאוד, ורוב כמעט מוחלט הדן את עצמו במודע למאבק הישרדות נצחי. וזה, כמובן, בהנחה שהם מתפרנסים ממשחק נטו, מה שכמעט לא קורה. הרי גם הכוכבים הגדולים עושים את הכסף הגדול לא ממשחק אלא מקמפיינים או מה שמכונה חוזי טאלנט. ושחקנים שלא מצליחים לקבל מספיק עבודה במקצוע מחפשים מקורות הכנסה נלווים כמו כתיבה, הוראה, עריכת תוכן או כל תחום אחר שבו יש לידע שלהם שימוש. מה שמוביל, באופן טבעי, לאובדן ריכוז ויכולת לבנות קריירה לאורך זמן.

"מי שהמשחק נמצא בנשמתו לא יכול לפרוש לחלוטין, אבל זה בהחלט יוצר שחיקה שמובילה להידרדרות ערכית. אנשים, כדי לעבוד, ייקחו על עצמם כל עבודה בכל תנאי. הייתי עד אין-ספור פעמים לשחקנים שעבדו בתנאי ניצול מחפירים, כולל בהתנדבות. זו תופעת לוואי של תעשייה שלא מחפשת שחקנים מקצועיים אלא כוכבים שאפשר לדחוף לכל פרויקט עד שכבר אי-אפשר יותר להביט בהם".

אתה עצמך חלק מהתעשייה ומתפרנס ממנה יפה. זו לא יריקה לבאר שממנה אתה שותה?

"היחס שלי לתעשייה בא ממקום של אכפתיות גדולה. אני מתמרמר על דברים שחשוב לי שישתנו כדי שכל העושים במלאכה ירוויחו לטווח הארוך. חשוב לי שיבינו שאני רוצה שייצרו פה דברים גדולים ואמיתיים ומרגשים, לא רק ירדפו אחרי רייטינג ויחפשו את הדרך הקלה לכל מקום. כיום הכול בתעשייה בא בגלים - גם החומרים וגם השחקנים. אם ערוץ אחד יעשה סדרת משטרה, שני ערוצים אחרים יצאו מיד בסדרות משטרה משלהם. ערוץ אחד יודיע שהוא מפיק דרמה על דתי שחוזר בשאלה, הערוץ המתחרה יפיק מיד דרמה משלו על צעירים חוזרים בשאלה, וישנו כמובן הליהוק של אותם פנים לכל הפקה, בלי קשר להתאמה בין שחקן ותפקיד.

"קל לשכוח, אבל הטלוויזיה המסחרית וחוק הקולנוע, ובעקבותיהם העשייה של סרטים ושל סדרות מקור שהתחילה לפרוח, הן תופעות בנות פחות מ-20 שנה. זה מעט מאוד זמן בראייה כוללת. אנחנו רק בתחילת הדרך, ועוד לא מאוחר לתקן טעויות. אבל צריך להילחם כל הזמן, ולפעמים אני מרגיש דון קישוט מפסיד מול תחנות הרוח".

תאר סיטואציה דון קישוטית.

"מארק פורסטר, במאי מוביל בהוליווד שכבר למד דבר או שניים בחייו, הגיע לארץ לפני כמה חודשים, לאודישנים לשחקניות מקומיות לסרט החדש של בראד פיט שהוא מביים. הכנתי את מלי לוי לאודישן והיא עברה כמו גדולה. מארק כל-כך התלהב ממנה, שהגדיל בשבילה את התפקיד, ואז זה נפל בגלל בעיות עם רישיון העבודה שלה בחו"ל. אבל יצא לי לשבת איתו בפאב בתל אביב, והוא אמר שנדהם מחוסר הכישרון של רוב השחקניות שראה. הגיעו בנות להיבחן לתפקיד של חיילת קרבית עם איפור ואודם ונעלי עקב. מלי הייתה היחידה שהגיעה במדים ובשיער אסוף וצבעי הסוואה על הפנים, כי הבינה שחשוב להביא את הדמות ולא את מלי לוי. היה חשוב לה לתת לבמאי את מה שחיפש ולא איך היא נראית".

לנישה הזו אתה בעצם נכנס.

"האמת היא שהרבה במאים מובילים בארץ לא יודעים לעבוד עם שחקנים. זה יצר חלל ריק, שלתוכו אני נכנסתי. כיום גם במאים מגיעים אליי לשיעורים פרטיים, אף שדובר קוזשווילי הוא דוגמה נדירה למישהו שהיה לו היושר להתקשר אליי בגלוי בשבוע שבו התחיל לצלם את הסרט 'התגנבות יחידים' ולומר, 'בוא לסט'. אחרים באים אליי הביתה, ורק בפרטיות החדר אומרים, 'תעזור לי לפצח את הדבר הזה שנקרא שחקנים'. יש להם מיומנות טכנית, אבל הבנה מוגבלת במגע אנושי, ושחקן חייב פידבק מאוד מדויק כדי להגיע לתוצאות מקסימליות".

מה זאת אומרת הבנה מוגבלת במגע אנושי?

"לא מזמן הייתי בצילומים לסדרה עם שחקן שהדרכתי, בחור מקצועי שלמד ורכש ידע, והוא היה צריך לצלם סצנה רגשית חזקה של ריב מול שחקן נוסף, שנאמר בעדינות שהגיע מהפן הסלבריטאי של התעשייה. בסצנה אמור היה להתרחש פיצוץ בין הדמויות שיניע תפניות עתידיות בעלילה. הבמאי ניסה במשך שעה וחצי להוציא מהשחקן השני את האנרגיות שהסצנה דרשה: 'תעצבן אותו, תלחץ אותו, תטריף אותו'. כלום. בסוף הבמאי החליט לוותר על הסצנה, והייתי בהלם. אמרתי לו, 'אתה לא יכול בלי הסצנה הזו, היא מסבירה כל מה שקורה בהמשך'. והוא ענה, 'אין מה לעשות, זה לא עובד ביניהם'".

ויתרת?

"נראה לך? עשיתי משהו שאני לא אמור לעשות, כי עקרונית אני אמור רק עם השחקן שאיתו אני עובד, אבל לקחתי את השחקן השני לצד ל-5 דקות והסברתי לו את הסיטואציה ומה צריך לעשות כדי שתתממש. צילמו שוב, וזה עבד. מפיקים היו מגיבים בהיסטריה לו ידעו ששעה וחצי הלכה לאיבוד בגלל שהבמאי לא ידע לכוון שחקן בכמה מהלכים בסיסיים. על סט צילומים זמן זה כסף, ושעה וחצי זה המון כסף".

"שנאתי את המסגרת"

פסח מעיד על עצמו שמעולם לא היה איש מסגרת. את ילדותו ונעוריו העביר בעיקר בנדודים. את שכונת המצוקה ביפו עזב בגיל 10 לטובת בת ים, משם לראשון לציון ומשם ליבנה. "כילד הרגשתי שרוב האנשים סביבי לא מבינים אותי", הוא משחזר, "אבל בגיל העשרה כולנו מרגישים ככה רוב הזמן, לא?".

בבית הספר לאמנויות התיאטרון של יורם לוינשטיין פסח בלט מיד, אך לצערה של ההנהלה לא בגלל הצטיינות יתרה בלימודים. "הוא היה מנהיג", נזכר לוינשטיין. "התגבשה סביבו חבורת סטודנטים שהעריצו אותו. היה ברור שיש לו כישרון גדול, והוא גם היה אז רקדן נהדר. הבעיה העיקרית איתו הייתה משמעת. הייתי קרוב מאוד, כמה פעמים, לזרוק אותו. מצד שני, כבר בשנה ב' התחיל לסייע ולכוון תלמידים בתרגילים, במונולוגים, בתחרויות למלגות. יש לו אינטואיציות מדהימות. כבר אז הוא קלט דברים שאחרים פשוט לא ראו. לא מפתיע אותי שהוא מצליח כל-כך בכיוון שבו בחר, ואני חושב שעשה בחוכמה. בעמדה שבה הוא נמצא כיום הוא תורם לתעשייה הרבה יותר מאשר עוד שחקן מצליח יותר או פחות".

"שנאתי את המסגרת", מודה פסח. "בכנות, גם לי אין מושג איך שרדתי בסטודיו של יורם 3 שנים. פעם אפילו הפכתי שולחן על מורה באמצע שיעור. אבל יורם לוינשטיין נתן לי המון. הוא איש ומורה מדהים, וכן, אצלו התחלתי לקלוט שיש לי היכולות לכוון שחקנים, כי העבודה שלי גם כיום היא כולה תוצר של אינטואיציות".

בוא נפרק את זה.

"שום בית ספר בארץ לא מלמד לעשות מה שאני עושה. בעצמי לא חשבתי על זה בתחילת הדרך כעל ללמד. הכול נעשה בקטע של עזרה אישית לחברים. התלמידים הראשונים שלי למדו איתי, או היו מחזור מעליי או מתחתיי בסטודיו. שתי הראשונות היו לירון וייסמן וטלי שרון, שהיא אחת החברות הכי קרובות שלי גם כיום, והיו גם טלי רובין ורינת מטטוב ועפרי פרישקולניק והילה וידור. עם טלי שרון עבדתי עוד ב'מיכאלה', התפקיד הראשון שלה בטלוויזיה. בסופו של דבר התעשייה קטנה. מספיק ששחקנית כמוה מצליחה לפרוץ, ומתחילה לזרוק את השם שלך, כדי שקולגות ירצו גם. חשבתי שזה יהיה עיסוק צדדי עד שהקריירה שלי כשחקן תתחיל להתפתח ופתאום הגיעו עוד ועוד טלפונים. כאשר שחקנים שעבדו איתי התחילו לקבל יותר עבודות, ואז לקבל פרסים, זה התקדם במהירות מסחררת".

מה אתה עושה איתם בפועל? יש דפוס קבוע?

"לא, כי כל שחקן הוא עולם ומלואו ונדרשות טכניקות שונות להוציא דברים מכל אחד. כאשר אני נפגש עם שחקן אני קולט דברים מסוימים, והולך עם מה שאני מרגיש בבטן שיהיה נכון עבורו. כאשר טלי שרון התכוננה לתפקיד בחורה עיוורת בסרט 'למראית עין' הסתובבתי איתה שעות ברחובות תל אביב עם העיניים קשורות, כדי שתרגיש איך מתנהל אדם עיוור. את חן יאני הכנתי לתפקיד בחור שמשנה את מינו בסרט 'נמס בגשם', וביקשתי ממנה לעשות סט תרגילים פעם לבושה כבחורה ופעם כבחור. היא הייתה צריכה לשבת ברחוב ולבכות, כדי לראות אם עוברים ושבים מגיבים כלפיה אחרת, וללכת בלילה לבר להתחיל עם מישהי כשהיא לבושה כמו בחור. ביקשתי שלא תעצור עד שבחורה תאמר לה, 'בוא איתי עכשיו למיטה'. את מלי לוי העמדתי באמצע כיכר המדינה לדקלם מונולוג של צ'כוב. את רן דנקר הכרתי כשהכנתי אותו לתפקיד צעיר עם פיגור שכלי בסדרה 'מסכים'. שלחתי אותו למעון יום של צעירים מוגבלים, שישב ויביט בהם וינסה להבין את האנושיות, את העומק ואת גודל האחריות כאשר הוא הופך לפה של קהילה שלמה. שיבין שלשחק מפגר זה הרבה יותר מלדבר עמום ולעוות את הפנים".

אתה מקבל כל שחקן שרוצה בשירותיך?

"ברור שלא. אני מוכן לקבל את אלה שמהם אני מרגיש רצון אמיתי להיבנות ולהתפתח לטווח הארוך. אם מישהו מעוניין בשירותיי רק כדי להתפרסם אני לא מעוניין בו, ואפשר לזהות את זה כבר בשיחת הטלפון הראשונה. אני שומע את זה בקול, בבנייה של משפטים, בתחושה שמשדרים לך. הסינון הראשוני אצלי מסתיים לא פעם בשיחת הטלפון הראשונה".

איך מזהים את אלה שמתעניינים רק בפרסום?

"הם מדברים על עצמם, לא על מה שהם רוצים להשיג. או שהם מתחמשים בלבוש, או דפוסי התנהגות, המעבירים דימוי שהם מאמינים שיעשה להם שירות טוב יותר מאשר האני האמיתי שלהם, וזה זועק מזיוף ופוזה. הגיעה אליי פעם לפגישה פליטת ריאליטי לבושה מכנסונים קצרצרים ברמה מביכה וספק גופייה ספק חזייה, כולה משדרת 'תראו כמה אני סקסית ומפתה'. אמרתי לה, 'אני לא יכול לדבר איתך ככה כי אני נבוך בשבילך. תחזרי עם בגד אחר'. אז היא חזרה עם בגד אחר, חצאית מיני במקום המכנסיים, אבל באותו אורך. אמרתי לה שאני לא רואה מצב שבו אנחנו עובדים יחד, והיא אמרה, 'חבל, כי בתוך שנה אהיה בסדרה 'בטיפול'. עניתי לה, 'אולי תהיי בטיפול אבל לא זה שאת חושבת'".

אכזרי.

"אחת הבעיות הקשות של התעשייה בארץ זה טייפ קאסטינג. מביאים דמות לשחקן, בעוד אני מכוון שחקנים לדמות. אם יש תפקיד של בלונדינית ריקנית חסרת ביטחון, ובדיוק שידרו סדרת ריאליטי והייתה בה בלונדינית ריקנית חסרת ביטחון, היא תקבל את התפקיד ולא שחקנית מקצועית שיש לה כלים לעשות משהו עם הדמות מעבר לקיים על-פני השטח. למה? כי זה גימיק. אין ראייה מעבר לסטיגמה. סדרה כמו 'מרחק נגיעה' הייתה אמורה לעשות מהפכה, כי היא שברה את כל הכללים לגבי ליהוק נטול טייפ קסטינג. אף אחד לא הכיר את הנרי דוד ואת גאיה טראוב, אז קודם כול היה אלמנט של 'נעים להכיר' וסקרנות לגלות מה הם יכולים לעשות, ומעבר לזה אנשים ראו את זוריק ואת רוח'לה. לא את ההיא שיוצאת עם הדוגמן ההוא שנפרד בשבילה מההיא. לכן הזדהות הצופים עם הסיפור הייתה טוטאלית. הצופים נהנו ממשחק, לא מטריוויית רכילות".

שאלה לסיום: ויתרת על המשחק באופן סופי?

"אני לא אוהב הצהרות חד-משמעיות, כי אם יגיע לפתחי תפקיד שלא אוכל לעמוד בפניו הכול פתוח, אבל עד היום זה לא קרה. בשלב הנוכחי אני כל-כך מסופק ממה שאני עושה שכל מחשבה על עיסוקים אחרים תוביל אותי רק לאובדן פוקוס, ואחד הדברים הראשונים שאני אומר למי שבא אליי זה להתמקד".

 חלק מלקוחותיו של ערן פסח / צלם: תמר מצפי, מץ 76, אלירן אביטל, משה שי