בתחבולות ובתככים

אם אין לנאמן מחויבות כלשהי לאף אחד, בשם מי הוא בוחר שופטים לעליון? בשם עצמו?

"אני לא פוליטיקאי", נוהג יעקב נאמן להכריז מעת לעת. כך עשה גם השבוע, כשעלה באופן חריג לשאת נאום בענייני משרדו במליאת הכנסת. בישיבת הממשלה, שנערכה יומיים קודם לכן, הפתיע את השרים כשביקש את רשות הדיבור ופצח בנאום הספד מרגש על שמואל בן-ארצי ז"ל, אביה של רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, שהלך לעולמו. נאמן לא אמר לשרים דברים על הנושאים המשפטיים הבוערים שעל סדר היום.

שר המשפטים צודק בדבר אחד: אין לו חברי מרכז, או חברי מפלגה, שהוא חייב להם את בחירתו. נתניהו הוא שמינה אותו, בהסכמתו של שר החוץ ליברמן, שלא רצה מועמדים אחרים לתפקיד.

הבעיה היא שנאמן גם אינו חש שעליו למסור דין וחשבון לציבור. הסערה המשפטית של הימים האחרונים מבהירה מדוע הרעיון למנות שרים מומחים, כמינוי אישי של ראש ממשלה, אינו תמיד רעיון מוצלח.

מתוחכם יותר מפרידמן

בשבוע האחרון היו מי שהשוו את שני הפרופסורים - את יעקב נאמן, ואת קודמו בתפקיד, דניאל פרידמן. פשטני לחשוב שנאמן מבצע הלכה למעשה את סדר היום, את האג'נדה, של פרידמן; ושהוא עושה זאת בדרך מתוחכמת יותר וחכמה יותר, ולכן הוא גם מצליח יותר. ההשוואה איננה מיטיבה עם פרידמן.

שר המשפטים שמינה אולמרט בא לתפקיד עם סדר יום סדור וממוקד, חמוש באידיאולוגיה, שתמציתה היה שינוי הסדר המשפטי הקיים. הוא הסביר אותה לציבור, הוא נאם, הוא התראיין, הוא התכתש, אך הוא לא הסתתר מאחורי גבו של אף אחד. פרידמן נכשל לאורך כל הדרך, כיוון שלא ניחן במיומנויות הפוליטיות הנדרשות להעברת התיקונים המשמעותיים שקיווה לתקן.

בניגוד אליו, יעקב נאמן מעולם לא הציג משנה כלשהי. לא לחבריו בממשלה, לא לחברי הכנסת ולא לציבור הרחב. הוא מתפאר בכך שהוא מרבה לשתוק. לא זכור נאום משמעותי ומכונן שלו מאז נכנס לתפקידו.

הליכי החקיקה של הימים האחרונים, רובם ככולם לא יוזמות שלו אלא של האגף הניצי בקואליציה - אלקין, כצל'ה, לוין ורותם - שהחליטו לעשות סדר משפטי חדש, או כפי שהגדיר זאת באופן ישיר וישר ח"כ יריב לוין: "נבחרנו על מנת לשלוט וליישם מדיניות, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים".

הפרופ' למשפטים יעקב נאמן לא מצטייר כיוזם, אלא כמי שנמצא ברקע המהלכים לחקיקת חוקים בתחבולות ובתככים הנסתרים מעיני הציבור. בשל כישוריו הפוליטיים, מצליח נאמן במקומות שקודמיו נכשלו בהם.

בעוד שצחי הנגבי, כשר משפטים, כמעט חיסל את הקריירה שלו בפרשת בר און-חברון, כשניסה למנות יועץ משפטי מבוית ומסור לממשלת נתניהו הראשונה - הצליח נאמן למנות את עו"ד יעקב וינשטיין, שמצטייר כיועץ משפטי נוח מאין כמוהו לממשלת נתניהו השנייה, למעט אולי פרשת המינוי-שלא-היה של האלוף יואב גלנט.

נאמן איננו מוביל ולו רפורמה אחת במערכת המשפט. המהלך המשמעותי היחיד שדגל בו, פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ירד מעל הפרק, אחרי שנתניהו החליט שלא לתמוך בו.

כל התיקונים האחרונים תכליתם אחת: לאפשר לו מצב נוח בוועדה לבחירת שופטים שבראשה הוא עומד. נאמן רוצה להטביע חותם במינוי שופטי בית המשפט העליון ונשיאם הבא בראש. וזה כנראה כל הסיפור.

ניתן היה לצפות שהפרופ' למשפטים, בעל השם והניסיון במערכת המשפטית והפוליטית, ירצה להצטייר כשומר החותם של מערכת החוק והמשפט. כמה מקודמיו - דוד ליבאי, דן מרידור, שמואל תמיר, יוסי ביילין וטומי לפיד - תפסו את תפקידם כבעלי מעמד ערכי בכל מה שקשור לחוק ומשפט.

נאמן, שאיננו אוהב עימותים בדרך-כלל, לא מביע עמדות בסוגיות עקרוניות. לא בעניין שלטון החוק, לא בענייני גזענות וחברה, לא בכל הקשור לתג מחיר. הדוגמה האחרונה: לא היה גורם במערכת הפוליטית, כולל ראש הממשלה, שלא התייחס לרעיון לערוך שימוע למועמדים לשיפוט בוועדת החוקה של הכנסת. ומי לא דיבר? השר הממונה על מערכת המשפט. האם אין לו דעה - או שזו רק צניעותו שמנעה ממנו להתייחס לסוגייה הטעונה?

מכאן נשאלת השאלה: אם אין לנאמן מחויבות כלשהי לאף אחד, בשם מי הוא בוחר שופטים עליונים? בשם עצמו?

שנתיים וחצי חלפו מאז הבטיח נאמן לנתניהו שיוריד את גובה הלהבות סביב מערכת המשפט, ומסתבר שהוא מתקשה לעמוד בהבטחה. נתניהו נאלץ להסיר את רעיון השימוע מסדר היום, אחרי ששר המשפטים לא עשה זאת.

לו רק היה מציג יעקב נאמן סדר יום כלשהו, תקיף וחד-משמעי, ניתן היה לשפוט אותו ואת מהלכיו. כשהוא מסתתר מאחורי גבם של חברי הכנסת כץ, אלקין, לוין ורותם, הוא נראה - למגינת לבו - כפוליטיקאי תככן ותחבולן. בדין רכש לעצמו את הכינוי שחברים במערכת הפוליטית הדביקו לו "נאמן לנאמן".

הכותב הוא מגיש "הכול דיבורים" ברשת ב' ופרשן פוליטי.