ימי הטום

"המירוץ למיליון", יום ג' 21:00, ערוץ 2 רשת

ככל שחולפת העונה הנוכחית של "המירוץ למיליון", מתברר שמדובר ביופי של פורמט: הוא מושך במידה שווה לא רק את רפי-השכל, אלא גם את הצופה הנבון שמחפש ריגוש קליל, לא בוטה ולא מעליב. הקצב של התוכנית טוב מאוד, הדמויות מעניינות, והציבור מצביע בשלטים ומציב את התוכנית במקום גבוה מאוד ברשימת התוכניות הנצפות, עם יותר מ-30% צפייה.

לשמחת רשת, מתברר כי הקיצוץ בתקציב ההפקה (היקרה מאוד גם כך), שהטיס את המתמודדים "רק" למזרח אירופה (אחרי המזרח הרחוק ואוסטרליה בעונה הקודמת), לא פגע באיכות התוכנית: קצת כמו צעירים שמשתחררים מהצבא ויוצאים לטייל עם החבר'ה במזרח, בלי להבדיל ממש בין הודו, נפאל ותאילנד - כך גם הצופה הישראלי שמעוניין יותר בדמויות וביחסים ביניהם, ולאו דווקא בנוף הגיאוגרפי והדמוגרפי שנשקף מבעד לעדשת המצלמה.

ובכל זאת, קשה לנהל תוכנית ריאליטי בלי להתענג על חשבונם של המשתתפים, ואת המשבצת הזאת תופסים העונה טום ואדל.

כשהמוח הופך מנכס לנטל

אני אוהד כדורגל מילדות, אבל אני מודה שרק דרך צפייה בטום הצלחתי לחדד חלק מהתובנות שקשורות לכדורגל הישראלי: הוא עצלן ומטופש, ומה שמקומם עוד יותר: הוא הופך את הטיפשות לערך ומתענג ממש כשהוא מפגין התנהגות מטופשת, שנתפסת בעיניו כסוג של אותנטיות "קולית". כשהוא נכשל, במקום להפעיל מנגנון של ביקורת עצמית שיוביל לשיפור עתידי - הוא מאשים את כולם: את ההונגרים והקרואטים, את השפה המקומית, את מזג-האוויר - וכמעט תמיד גם את חברתו היפה אדל, ילדה בת 18 שנקלעה למחיצתו של מי שנוהג כתינוק מגודל.

מה טום עושה כדי להשתפר? מרבה "להתחזק" בסגנון הערסי המקובל, לא מתוך אמונה אמיתית (שהרי הכלל הראשון של זו הוא תיקון עצמי), אלא מתוך מלמול של שברי פסוקים, שרבוב אלוהים לכל משפט שני ועוד מיני ברכות שעיקרן נשיאת שם אלוהים לשווא. לפעמים נדמה שהוא משתמש במנטרות הרליגיוזיות האלה כתחליף למחשבה.

אני צופה בו ומשתומם: מתי הפכה האינטליגנציה מנכס לנטל? לפעמים זה מצחיק, אבל אחרי כמה זמן זה מתחיל לייאש: אם טום הוא נציג נאמן של הכדורגלן הישראלי, אפשר למצוא לו תחליף בצפייה בכדורגל אירופי למשל. הבעיה היא שללב מתגנב החשש שהוא מייצג לא רק את הכדורגלן הישראלי, אלא את הישראלי החדש בכללותו.