"יפה ירקוני, היי שלום, אלילת נעוריי"

הבוקר בשבע צלצל הטלפון.

"מדברים מלונדון, מה'בי-בי-סי'. נוכל לראיין אותך על יפה ירקוני?".

איך מעניקים למאזיני ה"בי.בי.סי" באנגליה ובשאר ארצות תבל שמץ-מושג על "מה הייתה יפה ירקוני בשבילנו?".

הזכרתי מיד את שמה של ורה ליין, הזמרת הבריטית האגדית בימי מלחמת העולם השנייה, שהופיעה אלפי פעמים במדים בפני חיילי צבאות-הברית ועודדה את רוחם בשיריה. "כדי שתבינו במי מדובר ומה גדולה האבידה אצלנו - יפה היתה ורה ליין שלנו", אמרתי. והוספתי שבהיותה בת 19 (בספט' 1944) הודיע לה חברה האוהב, יוסי גוסטין, שהוא עומד להתנדב לשרת בצבא הבריטי. הם החליטו להינשא, ויום אחד בלבד אחרי טקס הנישואין הצנוע כבר לבש יוסי את מדי הצבא הבריטי. חמישה חדשים אחרי נישואיהם נפל יוסי בקרב, כלוחם בחזית איטליה.

פחות מ-3 שנים אחר-כך, ואני ילד בן 13 במושבה רחובות, לבשה יפה עצמה מדים כאלחוטאית בחטיבת גבעתי, שבה שירתו בני מושבות הדרום - אחיהם ואחיותיהם של חבריי לכיתה ולשכונה. ימי מלחמת השחרור. החיילים האנגלים מפנים את ה"קמפ" - אותו מחנה צבאי גדול ששכן ממש מול הבית שבו גרתי אז - וצריפיו השחורים הגדולים שהתרוקנו איכסנו מדי לילה את המשוריינים ואת מובילי השיירות שהתרכזו שם ויצאו משם בדרך לבאב-אל-ואד, אל ירושלים הנצורה.

על במה מאולתרת מתיבות תפוזים

הדרך היחידה מתל-אביב לירושלים עברה אז ברחוב הראשי של רחובות, בכביש שבין ביתי למחנה הצבאי, ומשם לחולדה ולבאב-אל-ואד.

מדי ערב היינו אנו, הילדים, עוקבים בעיניים מעריצות אחרי הנהגים והלוחמים הצעירים שהתכוננו ליציאה לעבר ירושלים, משוחחים אתם, מזמינים אותם לבתינו לארוחת-ערב ולמקלחת חמה לפני צאתם עם שחר "בדרך אל העיר". חלקם היו בני 17 בלבד, והודו שהם יוצאים לקרב הראשון בחייהם. עד היום לא שכחתי את הנער מיכאל כלב, שאת שמו קראתי ימים אחדים אחר-כך בעיתון "דבר", והוא מוקף במסגרת שחורה. ועד היום אני מצטמרר כשאני שומע את קולה של יפה שר את שירם של חיים גורי ושמואל פרשקו על השיירות ההן: "שם היינו יחד משפחה אחת".

כילד חובב-חרוזים, הכותב למסיבות הכיתה וה"תנועה" פזמונים (משום מה קראו לזה אז "אופרטות") על-פי המנגינות של להיטי הלהקות הצבאיות של תש"ח, שאותם הכרנו מן הרדיו (הצ'יזבטרון, להקת הפלמ"ח; החי"שטרון, להקת החי"ש ו'להקת הכרמל' הצפונית) נסערתי בקר אחד לגלות שבאחד הצריפים הגדולים של המחנה הצבאי מול ביתנו נערכות החזרות של להקת הצ'יזבטרון האגדית, שאת כל שיריה ידעתי בעל-פה.

בהתרגשות התגנבתי לדלת הצריף וצפיתי בהתרגשות עצומה בחזרה של הלהקה על השיר "האהבה", של חיים חפר וסשה ארגוב, בבימויו של שמואל בונים. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שראיתי מקרוב שחקנים ולהקה בעת עבודתם. הספקתי לזהות את נעמי פולני ושייקה אופיר וגדעון זינגר ומאיר נוי וחיים חפר וסשה ארגוב, ואז סגרו בפניי את הדלת, והרגשתי כאדם הראשון שגורש מגן העדן.

אבל בצד הערצתי לצ'יזבטרון פיעמה בי אז נאמנות גדולה יותר ללהקת החי"שטרון של חטיבת גבעתי - הלהקה "שלנו", של מושבות הדרום. ובעיקר, כמובן, ליפה גוסטין, האלחוטאית שנתגלתה כזמרת וכרקדנית והפכה לכוכבת הבלתי-מעורערת של הלהקה, והקליטה עם חבריה המגויסים, ובראשם הבמאי טולי רביב והמלחין 'בובי פנחסי, את השירים שאהבנו כולנו: "אני אהיה לך לחתן" (שירו הישן של אלתרמן), "שחרחורת, כך קראו לה בפלוגה", "הו, ירוקה", ואת שירי קלצ'קין ומנשקה בהרב וחפר ודוד זהבי ושמואל פישר ואחרים: "האמיני, יום יבוא", "בערבות הנגב", "שיר על עץ", ומאוחר יותר "הן אפשר", "סימה פלמ'חית", 'הסבתא בנגב" ועוד ועוד.

שמעתי את השירים האלה שוב ושוב ברדיו, אבל חיכיתי בקדחתנות לרגע שבו אראה גם את יפה מקרוב, כמו שראיתי את חברי הצ'יזבטרון. ואז, כארבעה וחצי חודשים בלבד אחרי ההכרזה על הקמת המדינה, עברה ברחובות השמועה המדהימה שבמגרש ה"מכבי" המקומי ייערך בערב "יום חטיבת גבעתי", בהשתתפות דוד בן-גוריון (ראש הממשלה), יגאל אלון (מפקד הפלמ"ח), שמעון אבידן (מפקד גבעתי) וישראל דורי (הרמטכ"ל). אבל אותי הציתה בעיקר הידיעה שעל במת העץ המאולתרת שהוקמה מתיבות-תפוזים ריקות באמצע מגרש הכדורגל שלנו תופיע גם יפה גוסטין הנערצת. וסוף-סוף אזכה לא רק לשמוע אותה, אלא גם לראותה במו עיניי.

שמחתי הופרה ברגע שניסיתי להיכנס למגרש ה"מכבי", בתקווה להגשים את חלומי. הסדרן בכניסה הודיע לי מפורשות ש"הכניסה למבוגרים בלבד". לא עזרו כל תחנוניי. על סף הייאוש נזכרתי לפתע שבכיסי האחורי נמצאת "תעודת עיתונאי" (כתבתי אז ב"משמר לילדים" והייתי, בין השאר, כתב-הספורט של העיתון במגרש ה"מכבי" ברחובות). "עתונות!", קראתי בקול צרוד, כשאני שולף ומציג את התעודה. וכיון שהייתי, כנראה, העיתונאי היחיד במגרש הורשיתי להיכנס, ומצאתי את עצמי מיד עומד סמוך לבמה, שעליה תעלה מיד אלילת נעוריי, יפה גוסטין.

והיא עלתה. ושרה, שיר ועוד שיר. ובסוף המופע ניגשתי אליה והצגתי את עצמי ככתב "משמר לילדים" וכמעריץ מושבע. היא חייכה, ואני זכיתי לראיון קצר, אקסקלוסיבי, שנכלל במסגרת הכתבה המצולמת שלי, "יום חטיבת גבעתי", שראתה אור ב-3.10.48. בזכות ה"סקופ" הזה זכיתי לכך שכתבה שלי לא תופיע במדור "ילדים כותבים", ככל קודמותיה, אלא ככתבה של "גדולים". ובתחתיתה שם הכותב: "דן אלבלינגר, בן 13, רחובות".

את רוב הזכרונות האלה לא פירטתי הבוקר, כמובן, באזני מיליוני המאזינים של רשת "בי-בי-סי" העולמית. ולא רק מחוסר זמן. אבל מאז פגישתנו הראשונה ההיא נפגשתי, כמובן, עם יפה עשרות, ואולי מאות פעמים. כתבתי ותרגמתי עבורה, אירחתי אותה בתכניות רדיו וטלוויזיה, ועל הבמה. אבל כמעט תמיד, וגם בהופעתנו המשותפת הגדולה האחרונה לפני שנים מספר על בימת האודיטוריום הגדול בחיפה (לצידו של חיים גורי, מחבר "באב אל-ואד"), נהגה להזכיר לי בחיוך שגם היא לא שכחה את הילד בן ה-13 שניגש אליה, נרגש כולו, ב"יום חטיבת גבעתי" הראשון במגרש ה"מכבי" ברחובות.

וכמה הייתי נותן אילו יכולתי בשנים האחרונות לגשת למיטתה בבית-החולים "ריעות", להחזיק בידה וללחוש באזניה את השורות האופטימיות ההן, ששמעתי לראשונה מפיה בילדותי: "האמיני, יום יבוא. טוב יהיה מבטיח לך... כמו שאין מלחמה בעולם".