גול עצמי

ההצגה "ארגנטינה" מטפלת בסיפור שחשוב לספר, חבל רק שהביצוע נותר מנוכר

אז מי משחק את דייגו ומי את מסי? שאל אותי חבר כשסיפרתי לו שפקדתי את ההצגה "ארגנטינה". יש בכך כמובן מן ההומור, אבל לא רק. אמרתם ארגנטינה, אמרתם כדורגל, ואין חובב כדורגל רציני (ומי לא מחזיק מעצמו רציני?), שלא יודע לדקלם את השנים הגדולות שבהן זכתה ארגנטינה בגביע העולם. עד שגם מסי יניף גביע, את האחרון הביא מראדונה ב-1986, ואת זה שקדם לו הביא אחד, מריו קמפס, בתום ניצחון 1:3 בבואנוס איירס על הולנד של קרויף ב-1978.

מדוע המבוא הספורטיבי להצגה שהקשר שלה לכדורגל אגבי לכל היותר? משום שספק כמה חובבי מונדיאל מכירים את הרקע להצגת הכדורגל ההיא; את מה שאירע במרחק של מאות מטרים מהאצטדיון שבו העניק הגנרל הרודן וידלה את גביע העולם הראשון של ארגנטינה לקפטן שלו דניאל פאסראלה. התשובה היא מחנות מעצר שכלאו אלפים, תקופה חשוכה בהיסטוריה של ארגנטינה, שבה שלטה במדינה חונטה אלימה של אנשי צבא - חטפה, עינתה, רצחה והעלימה עשרות אלפי אנשים, בין היתר באמצעות השלכת אנשים ממטוסים אל נהר דה-לה-פלטה שבירת ארגנטינה שוכנת לשפתו.

"יש זמנים בהיסטוריה שכנראה לא מתאימים לילדים קטנים", מנסה האם להצדיק בפני בתה את בחירותיה, אי שם בימי החונטה האפלים. זמנים שספק אם התאימו גם לילדים גדולים.

כאן מגיעה נקודת הכוח הראשונה ב"ארגנטינה" מאת בעז גאון, והיא עצם קיומה במרחב התרבותי. הווה אומר, עצם הבחירה לכתוב מחזה ישראלי חדש על הימים ההם, שבהם לא רק לארגנטינה אין מקום לגאווה אלא גם לספקית הנשק המרכזית שלה. זה המקום שבו מקבלת ביטוי נקודת הכוח השנייה של המחזה, והיא החשבון הנוקב שהוא בא עם מדינת ישראל, באמצעות סיפורו של השגריר שלה אריה שלו (עודד קוטלר), ששימש איש הקשר לחונטה. אותם המטוסים שבהם השליכו את מתנגדי השלטון לנהר, לרבות אלפי יהודים ארגנטיניים, היו מטוסים ישראליים. אותו הנשק שכיוונו הגנרלים לראשם של צעירי עמם היו מתוצרת כחול-לבן.

המקום שבו נגמרה ההיסטוריה

גאון לא רק מנפק שיעור היסטוריה חשוב, הוא גם עומד על המוסר הכפול שבה, ומאיר זרקור ביקורתי על המוסר היהודי בפרט. "אם תיפול שערה מראשו של יהודי, הכדור היחיד שארגנטינה תראה מישראל יהיה כדורגל", מצטט את מנחם בגין, שר החוץ הישראלי (אלברט אילוז) בפניו של הגנרל הארגנטינאי (רוברטו פולק), רגע לאחר שזה מעניק לו שי - אקדח בקופסה מהודרת, ולרגע נכונה ערות במדד הזקפה הלאומית. אבל רגע, מה עם הלא יהודים? אותם זה בסדר לחטוף, לענות ולרצוח בשם הפאשיזם? את דירות המסתור שלהם זה בסדר להסגיר בשביל כסף? במשפט ההיסטוריה אפשר שיהיה מי שינמק את המוסר הכפול בצרכיה הקיומיים של מדינה מוקפת אויבים, אבל ניכר שאת גאון מעניין יותר משפט המצפון, ודמות השגריר המיוסרת בגילומו המדויק של קוטלר, מסמלת זאת היטב. בגופו הוא אולי בישראל של ימינו, אבל בנפשו הוא גוסס איפשהו ברחובות בואנוס איירס. שם נגמרה לו ההיסטוריה.

ועדיין, נדמה לי שלא במקרה הרשימה עומדת להסתיים ועיסוקה בהקשרים הרחבים שעליהם מרפרף מחזהו של גאון, ולא בדרמה האנושית שעומדת בלבו. דרמה שבמסגרתה מגיעה לביתו של השגריר הסטודנטית אביטל כהאן ומבקשת לעמת אותו עם אחריותו לכאורה, להסגרתו של אביה. הסיבה לכך היא פשוטה, מדובר בדרמה שכלתנית במהותה שמוגשת, במידה רבה כמו תחקיר עיתונאי, בטמפרטורת החדר.

"ארגנטינה" מאת בעז גאון, בימוי: סיני פתר, תיאטרון חיפה