ארץ נעדרת

"מבט שני" בעקבות הזיכרון האבוד, ד' 21:45, ערוץ 1

בדיוק בשביל תוכניות שכאלה צריך את ערוץ 1. ערוץ 2 הרי לא יוותר על ריאליטי מצליח כדי לציין את יום השואה הבינלאומי, וגם אילו עשה כן, ספק אם היה מקדיש תוכנית שלמה לתיעוד אחד הפרויקטים המעניינים של "יד ושם" לאורך 59 שנות קיומו: הניסיון הסיזיפי ללקט כמה יותר שמות של נספים בשואה. איסוף שמות הנספים והנצחתם, הייתה תמיד אחת ממשימותיו של יד ושם, אבל במשך מרבית שנות קיומו, היו ארצות מזרח-אירופה וברית-המועצות, שבשטחן התבצעו רוב מעשי הרצח, בבחינת טריטוריה בלתי אפשרית לחיפוש. אחרי נפילת ברית-המועצות, ואחרי שהושגה לכך התמיכה הנדרשת, פתח הארגון במבצע איסוף עדויות, שמות וממצאים ברחבי המדינה הענקית שבשטחה, על-פי ההערכה, נרצחו יותר מ-2 וחצי מיליון יהודים. המחקר כאן הוא גם מירוץ נגד הזמן, שכן מספר העדים החיים הולך ומתמעט.

אהבה בימי כולרה

"יומני האהבה האבודים", ד' 22:00, "יס דוקו"

אחד המשדרים המיוחדים לכבוד יום השואה הבינלאומי, הוא הסרט התיעודי המקסים הזה. לפעמים הרושם הגדול ביותר של אימי המלחמה לא מתקבל דווקא מתיאורי הזוועה שהמוח מבקש לדחות על הסף, אלא מסיפורים קטנים, של חיים מלאי רגשות, שנדמו לעולמים. סיפור האהבה של אליס וברני, היה יכול להיות סיפור רגיל לגמרי, אלא שהנסיבות וזוועות המלחמה, הפרידו בין השניים. בטרם פרידה, נדרו כי כל אחד מהם יכתוב יומן שממנו יוכל ללמוד האחר על קורותיו של אהובו.

ברני לא שב מן המלחמה. אליס חיכתה, ולבסוף נואשה ונישאה לגבר אחר. רק מאוחר יותר הגיעה אליה (בדרך מרתקת לא פחות מהסיפור עצמו) אישה שמסרה לה את היומן האבוד של ברני. כדי שלא לפתוח מחדש את הפצע בחייה, החליטה אליס לגנוז את היומן. רק כשהיא קשישה, כחלוף 65 שנה, גורמת לה נכדתה לקרוא ביומן ולהתחקות אחר קורותיו של ברני. ספק אם תסריטאי כלשהו היה יכול להמציא סיפור מטורף שכזה.

הארת שוליים

"מוארת", ד' 21:30, "יס OH"

הנה גילוי נאות: אנשים מוארים מסוגלים לחלץ ממני אלימות חבויה כמו ששום קבוצת אוכלוסין אחרת לא מסוגלת. מעולם לא סבלתי אנשים שחושבים שהעולם יפה והאנשים בו טובים. העדפתי תמיד את אלה שהפנימו את העובדה שמדובר בסרט שסופו מוכרח להיות רע, ולכן הם שמחים על שלפחות בדרך אפשר ליהנות קצת. אחרי המניפסט המרשים הזה, אני חייב לאזן בגילוי שלפיו אני מאוד אוהב את לורה דרן.

לכן הסדרה הזאת, ככל הנראה תפקיד חייה של דרן (שזיכה אותה ב"גלובוס הזהב") התקבלה אצלי בחמימות. מעשה במנהלת בחברת קוסמטיקה שחייה מתמוטטים עליה: הרומן שלה עם הבוס מתפוצץ, נישואיה נכשלים, ואחרי כמה חודשים במוסד לגמילה, היא מתעוררת לחיים חדשים ובהירים.

כמי שתמיד העדיף חמדנים על צדקנים, אני לא מתלהב מהאג'נדה שבפיה, אבל אני מאוד מתלהב מהדרך שבה היא מציגה אותה.