קייט וינסלט: "המפגש עם פולנסקי - פקח את עיניי"

קייט וינסלט לא מאמינה בפוטושופ. השחקנית בת ה-36, שמעולם לא נחשבה רזה במיוחד, יוצאת בימים אלה נגד נשות האקסטרה-סמול וגאה לשמש מודל לכל השאר. "למדתי לאהוב את עצמי", היא מספרת, "ואפילו כבר לא אכפת לי כשמצלמים אותי מאחור, אחרי שבמשך שנים השתדלתי ככל יכולתי להימנע מכך".

מתוך ההשלמה העצמית הזו היא הגיעה לצילומי סרטו החדש של רומן פולנסקי, "אלוהי הקטל", שבו היא מגלמת יועצת השקעות. "הייתי מפוחדת מאוד בהתחלה, במיוחד בגלל שלא ידעתי למה לצפות. כולנו בצוות היינו מאוד עצבניים לקראת תחילת העבודה עם מי שנחשב אגדה. גילינו טיפוס בלתי ייאמן. מבחינה ויזואלית הוא מדקדק ביותר, יסודי מאוד ושם דגש ניכר על הפרטים הקטנים.

"בתום השבוע הראשון של החזרות הוא שלח את כל הצוות הביתה ואמר: 'טוב, אני חושב שכשאתם חוזרים לעבודה ביום שני זה יהיה ממש מצוין אם תדעו בעל-פה את כל השורות שלכם'. ענינו לו: 'אבל רומן, זה תסריט שלם!', והוא השיב: 'כן, נו, יהיו לכם עוד סופי שבוע בחיים'. וזה מה שעשינו. ישבנו יומיים שלמים ללמוד תסריט של יותר מ-100 עמודים בעל-פה. כשחזרנו לעבודה אחרי סוף השבוע עשינו חזרה מההתחלה עד הסוף, כאילו מדובר במחזה.

"מעולם לא חוויתי דבר כזה. צילמנו את הסרט בדיוק לפי הסדר הכרונולוגי של הסיפור. זה היה מדהים, כי איך שסיימת לעשות סצנה אחת ישר עברת לסצנה השנייה, והצלם פשוט ליווה אותנו מחדר לחדר. זו הייתה חוויה שפקחה את עיניי, ובעיקר גרמה לי להבין שאולי אינני צריכה לפחד כל כך מלעשות תיאטרון".

הסרט עוסק בשני זוגות שנפגשים לאחר צהריים אחד, בניסיון לפתור סכסוך בין ילדיהם. אחד מהם (הבן של קייט וינסלט וכריסטופר וולץ) היכה את השני (הבן של ג'ודי פוסטר וג'ון סי ריילי) עם מקל ושבר את שתי שיניו הקדמיות. שני הזוגות מאוד רוצים שהבנים ישלימו, ובהתחלה כולם עושים מאמץ להיות מאוד מפויסים והוגנים. "אבל אז הכול מתהפך מול עיניהם", אומרת וינסלט, "כשבתוך השיחה עולים ההבדלים בין הזוגות והקשיים בחיי הנישואים של כל אחד מהם, מה שהופך את הכול ברגע למאוד מציאותי ומטריד, אבל בו בזמן גם מאוד מצחיק.

"הדמות שאני משחקת היא אימא עובדת במשרה מלאה, שלא מבלה בכלל זמן עם הבן שלה למרות שהיא רוצה. היא די נוירוטית, אבל מנסה להסתיר את זה, ומצד שני גם מאוד רגישה. היא עובדת כל רגע כדי להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמה בכל תחומי החיים, אבל נכשלת שוב ושוב. זה אחד האתגרים הגדולים שלי, כי אני מאוד לא אוהבת כישלונות".

- לרוב רואים אותך בתפקידים דרמטיים. חשבת פעם להשתתף בקומדיה?

"זו הסיבה שהתרגשתי כשפולנסקי קרא לי לעבוד איתו, כי התסריט הוא בחלקו סאטירי, והיה מאוד כיף לשחק מישהו שקורים לו המון דברים מצחיקים. אבל זה נכון שעכשיו אני קוראת תסריטים אחרים, וזה מכביד עליי לקרוא דברים עצובים או סוחטי רגש, כי באמת עשיתי הרבה כאלה בשנים האחרונות. יותר משאני רוצה לשחק מישהי מצחיקה, אני רוצה לשחק מישהי מאושרת. הייתי רוצה לשים קצת מהאנרגיה הזו בתוך דמות בסרט".

- מה למדת מהקולגה ג'ודי פוסטר?

"היא יודעת משהו על כל דבר, ותמיד מגיעה מלאה רעיונות. בגלל שהיא במאית בעצמה, היא הייתה היחידה שצפתה מה יהיה הדבר הבא שרומן עומד לעשות איתנו. גיליתי שאנחנו מאוד דומות באופן שבו אנחנו עובדות. תמיד יש דינמיקה מאוד מעניינת עם שחקנים שמעולם לא עבדת איתם קודם, אבל למרבה המזל פעלנו כולנו מאותו המקום".

הסרט מתרחש לכאורה בניו-יורק, אבל הצילומים התקיימו בפריז, מכיוון שפולנסקי אינו יכול להיכנס לארה"ב, לאחר שבשנות ה-70 נמלט משם באמצע משפט על בעילת קטינה. וינסלט הבריטית עברה להתגורר בפריז למשך 3 חודשים.

"מאוד אהבתי את זה, מה גם שהילדים שלי היו שם איתי. ג'ו בן 7 ומיה בת 10, אז הם בגיל שלא באמת קורה משהו מאוד חשוב בלימודים שלהם כרגע, ויכלו לקחת את ההפסקה הזו. לימדתי אותם במתכונת הום-סקול בפריז, ואת שיעורי הצרפתית הם קיבלו במכולת או במטרו.

"אנשים מאוד מכבדים אותך בפריז, ולא נתקלנו בכלל בצלמי פפראצי. אני לא זוכרת מתי התנהלתי ככה בלעדיהם. הילדים שלי התרוצצו בחופשיות בכל מקום. פריז כל כך הרבה יותר בטוחה מניו-יורק או לונדון, למשל".

הכובע החדש של קייט

וינסלט, ילידת רידינג שבמחוז ברקשייר באנגליה, הייתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב על תפקידה בסרט. בסופו של דבר היא קיבלה את הפרס על תפקיד אחר שגילמה השנה, במיני-סדרה "מילדרד פירס". ב-2008 זכתה באוסקר על תפקידה בסרט "נער קריאה", והייתה מועמדת עוד 5 פעמים. היא כיכבה בעשרות סרטים, ובהם האפוס "טיטאניק", "שמש נצחית בראש צלול" ו"חלון פנורמי". לאחרונה פורסם כי תככב בסרט חדש בבימויו של קנת בראנה, שיתוף-פעולה שני שלהם אחרי "המלט".

הרזומה שלה כולל גם שתי מערכות נישואים שנכשלו: לג'ים טרפלטון, עוזר במאי במקצועו, שאיתו הביאה לעולם את מיה, ולבמאי סם מנדז, אבי בנה ג'ק. בעבר סיפרה שהגירושים לא מפחידים אותה: "אני מרגישה שאני מתחילה נרטיב חדש, וזה מרגש אותי מאוד. זה מסובך, וזה לא בטוח, אבל זה המקום שבו החיים קורים, בין הסדקים. זה יכול להיות תהליך כואב, אבל אני באמת מקווה שהוא לעולם לא ייפסק".

בימים אלה היא מנהלת זוגיות עם נד רוקנרול, שצעיר ממנה בשלוש שנים. בניגוד לבני זוגה הקודמים, רוקנרול, ששם משפחתו המקורי הוא אבל-סמית, אינו שייך לעולם השואו-ביז - אלא עובד אצל דודו, ריצ'רד ברנסון, בחברת וירג'ין גלקטיק.

- בשנה האחרונה את משקיעה בפרויקט כובע הזהב. מה הוביל אותך לנושא?

"הפרויקט התחיל בקיץ 2009. ביקשו ממני לתרגם לאנגלית סרט דוקומנטרי איסלנדי בשם 'אומץ של אם'. זהו סיפורה של מרגרט ובנה האוטיסט, קלי, אשר אינו מדבר כלל. נאמר לה פעמים רבות שהוא מפגר ושלעולם לא יוכל לתפקד כמו ילדים אחרים בני גילו. היא נואשה כבר לגמרי מהניסיונות לתקשר איתו, והחליטה לעשות סרט דוקומנטרי על ההתמודדות היומיומית המורכבת הזו.

"בזמן צילומי הסרט נתקלה מרגרט בשיטה מיוחדת העוזרת לילדים אוטיסטים לתקשר. אחרי מאמץ רב בנה החל לתקשר איתה בפעם הראשונה מאז שנולד. היא מעולם לא האמינה שהוא יכול לשמוע אותה, או להבין מה אומרים לו, אבל בעקבות העבודה על הסרט היא הבינה שלאורך כל השנים הוא שמע והבין אותה, ופשוט לא יכול היה לדבר אליה בחזרה.

"התרגשתי והתחברתי כל כך לסיפור הזה, שהרגשתי שאני חייבת לעשות עוד. לא יכולתי להרפות ממנו. יש הרבה מאוד ילדים אוטיסטים, מבריקים וחכמים, שכלואים בתוך המוח והגוף של עצמם בלי יכולת להבין או לתקשר.

"המשכתי להיות בקשר עם המשפחה, והרעיון של כובע הזהב נולד מתוך שיר שקלי כתב יחד עם המורה שלו ושלח לי. הוא כתב על כובע מזהב, שכאשר ילד אוטיסט חובש אותו נעלמות לו ברגע מגבלות השפה והדיבור. עלה אצלי רעיון לקחת כובע משלי, ולבקש מאנשים מפורסמים שאני מכירה להצטלם איתו, ולערוך את הכול לספר שיכלול גם שירים נוספים של קלי. לנקום, שנתנו חסות לפרויקט הזה, מוציאים את הספר יחד עם ליין מיוחד של מוצרים".

- מי מהחברים שלך התגייס?

"כל מי שביקשתי ממנו הסכים מיד - ליאונרדו דיקפריו, אנג'לינה ג'ולי, ג'וני דפ, ונסה פרדי, ריצ'רד ברנסון, סטיבן שפילברג, ג'יימס קמרון. המטרה היא לבנות קהילה תומכת לאוטיסטים שמגיעים לגיל שבו הם צריכים להיפרד מהוריהם, להקים להם מקום מגורים, ולעזור להם לאמץ אורח חיים נורמלי ככל האפשר. דרך הפרויקט הזה גיליתי מחדש עד כמה אנשים יכולים להיות נדיבים".