קולה של אימא

לפני כ-3 שנים אנס איש צוות בבית-אבות קשישה סיעודת וחולת אלצהיימר ■ האונס והמשפט הפלילי שבעקבותיו הכניסו את בתה של הקשישה לסחרור קשה, וכעת בתביעה תקדמית וראשונה מסוגה, היא תובעת פיצוי על הנזק שנגרם לה כתוצאה מאונס האם ■ רשומון קשה מהמחלקה הסיעודית

ב-8 בספטמבר 2009, נגמרו לאיילת החיים (השם ושמה של אמה בדויים). בשעות אחר-הצהריים המוקדמות של אותו יום היא זומנה למתחם הפסטורלי והמצוחצח של אחוזת בית ברעננה - מתחם הטובל בעצים, בדשא ובפרחים צבעוניים - שבו מאושפזת אמה, רחל בת ה-80 הסובלת מאלצהיימר. "הצוות המקצועי הבכיר של הבית חיכה לי. בצורה יבשה ולקונית נאמר לי שעובד כוח עזר במחלקה הסיעודית של אימא נעצר בחשד להתנהגות חריגה".

בהמשך הגיעו גם הפרטים המחרידים. "הם אמרו לי שהאיש נחקר וקשר את עצמו לפגיעה מינית באימא, ושהידיעה עומדת להתפרסם במהדורת החדשות הקרובה. הרגשתי שהשמיים נופלים עליי. לא קלטתי מה אמרו לי. הייתי בהלם מוחלט ולא רציתי להאמין למה שאני שומעת. זה לא באמת קורה. קמתי. ביקשתי שיניחו לי ועזבתי את המקום נסערת. הכעס היה עצום. איך, לעזאזל, קורה דבר כזה? ואז היה בכי ובכי ובכי ורצון לחבק את אימא, ופחד עצום להסתכל לה בעיניים. מה היא חושבת? מה היא מרגישה? מה היא יודעת? מה היא זוכרת? מה הבינה? האם היא כועסת עליי שלא הייתי שם בשבילה? חוסר אונים נוראי. הפקירו אותה, לא שמרו עליה. הם מעלו בתפקידם. התחושה הכי קשה הייתה תחושת כישלון איומה, שאני לא מאחלת לאף אחד להרגיש. מחשבות שלא מרפות לרגע. הולכים לישון עם זה, מתעוררים עם זה. החיים נגמרים".

לפני כמה שבועות הגישה איילת, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, תביעת פיצויים בהיקף של כ-2.5 מיליון שקל. התביעה, שהוגשה באמצעות עורכי הדין טליה שפירא-שחטר וליאור שחטר, היא נגד האנס יעקב אברהם, נגד אחוזת בית, הצוות המטפל, משרד הבריאות ומשרד התמ"ת.

מדובר בתביעה תקדימית מסוגה בישראל, שכן היא דורשת פיצוי לא רק בגין הפגיעה באם, אלא גם בגין הפגיעה באיילת כניזוקה ישירה מהאונס. טענה שכזאת מעולם לא נדונה בבית משפט ישראלי.

האונס והמשפט

באמצע פברואר 2008, כשהיא עצמאית ומתפקדת, עברה רחל לאחוזה. בתה מספרת שהחליטו על המעבר, למרות העלות הגבוהה, כי המקום נחשב למסגרת איכותית, המעניקה יחס חם ומסור לדייריה. חודשיים בלבד לאחר מכן עברה רחל אירוע מוחי, שבעקבותיו חלה הידרדרות במצבה, שחייבה השגחה וטיפול מסביב לשעון. הצוות המטפל ואיילת, שמונתה לאפוטרופוסית, החליטו על העברתה למחלקה סיעודית. בחדרה הותקנה מצלמה שמעבירה את הנעשה בו בזמן אמת לעמדת האחיות ושומרת את ההקלטות.

עם העברת האם למחלקה, מספרת איילת, היא פנתה לצוות המטפל ולהנהלה, ודרשה שאף גבר לא יטפל ברחל או אף ייכנס לחדרה. "מבחינתנו לא יעלה על הדעת שגבר יטפל באימא. הבקשה שלנו נרשמה בכל מקום - בתיק האישי של אימא, ביומן האחיות, על שלט בחדר. אין עובד שם שלא ידע. הצוות הבטיח לנו שכך יהיה ושאין מה לדאוג".

קצת יותר משנה עברה על רחל במחלקה עד אירועי קיץ 2009. בסוף אוגוסט נעצר עובד העזר יעקב אברהם והוגש נגדו כתב אישום. אברהם, לפי האישום, ביצע מעשי אונס ומעשי סדום ברחל ובקשישה נוספת, חולת פרקינסון כבת 77. תיאורי המעשים מצמררים ומזעזעים: אברהם עשה בשתיים ככל העולה על רוחו תוך שהוא מנצל את העובדה שבשל מחלותיהן לא יכלו השתיים להסגיר אותו, או אפילו להחצין את המצוקה שנגרמה להן.

"נקלעתי בעל כורחי למציאות חדשה, מזעזעת וטראומטית עבורי", מספרת איילת על תקופת משפטו של האנס. "אני, שמעולם לא הכרתי בית משפט מבפנים, יושבת באולם הדיונים עם מפלצת, וצריכה לשמוע עדויות מזעזעות על מה שהתרחש. לא יכולתי לעצום עין". לפני כשנה הורשע אברהם במסגרת עסקת טיעון ונידון ל-12 שנות מאסר ולפיצוי של כ-40 אלף שקל לנאנסות.

"אימא נכנסה לאחוזת בית בגלל שהאמנו שזה דיור מוגן איכותי, עם מוניטין ועם רמת שירות גבוהה. מקום שמעצם שמו - דיור מוגן - נועד לספק ביטחון אישי והגנה. אני ומשפחתי הפקדנו את היקר מכול במקום הזה כי רצינו לתת לה את הכי טוב. לא חסכתי בכסף ושילמתי עשרות אלפי שקלים בשביל זה", היא אומרת. "המציאות של מעשי סדום ואונס היא מציאות שלא דמיינתי שיכולה לקרות שם. הזיכרון האחרון שיהיה לי מאימא גם אחרי 120 שלה, יהיה מעשה הזוועה שחוותה, כשאני הייתי האפוטרופוסית שלה. סמכתי על אחוזת בית ועל המטפלים שתהיה בטוחה אצלם, ואני חיה עם הרגשת כישלון איומה, כאילו הפקרתי אותה, בגדתי בה ומעלתי באמון שנתנה בי".

האבסורד החוקי

כשהתחיל ההליך הפלילי נגד האנס, פנתה משפחתה של איילת לעורכת הדין טליה שפירא-שחטר, לשעבר סגנית בכירה בפרקליטות מחוז תל-אביב ומרצה למשפטים, ולעו"ד ורו"ח ליאור שחטר, וביקשה לפתוח במקביל גם בהליך אזרחי, אולם על-פי עצת עורכי הדין הוחלט להמתין לסיום ההליך הפלילי. עם ההרשעה ועם הראיות החותכות שרחל אכן נאנסה, הגישו איילת ומשפחתה תביעה אזרחית שמתבססת על הפרת ההסכם שנחתם בין אחוזת בית לרחל, ובהמשך, בין הבת האפוטרופוסית לאחוזה, וכן על העילה הנזיקית בטענה שהנתבעים גרמו נזק הן לרחל, הן לאיילת והן למשפחה.

בכתב התביעה נטען שהמוסד חייב בחובת זהירות כלפי כל מי שנמצא באחריותו, ולכן אחוזת בית הייתה צריכה להבטיח את שלומה ואת ביטחונה של רחל. עוד נטען בתביעה כי למרות דרישת המשפחה שגבר לא ייכנס לחדרה, ואף שבחדרה הייתה מצלמת וידיאו שהעבירה בזמן אמת את המתרחש לעמדת האחיות - האונס לא נמנע.

"הכי כואב זה שאחוזת בית יכלו למנוע את מה שקרה לאימא", אומרת איילת. "כבר בחודשים הראשונים לשהותה במחלקה הסיעודית, ברגעי הצלילות שלה היא התלוננה שוב ושוב שגברים נכנסים לחדרה לטיפול ושגברים נוגעים בה. דיווחתי לצוות ודרשנו שוב ושוב שגבר לא יטפל בה. בכל פעם אמרו לי, 'זה לא קורה', 'אין דבר כזה', ואני חוזרת על הדברים כמו מנטרה ונתקלת שוב בתגובה, 'אף גבר לא נכנס'. ואז, כשהפרשה מתפוצצת, מתברר לי שזה לא קרה פעם אחת, אלא כמה פעמים".

לכתב התביעה צורפה חוות דעת של ד"ר גיל סיגל, דוקטור לרפואה ולמשפטים, ראש המרכז למשפט רפואי ולביו-אתיקה בפקולטה למשפטים בקריית אונו וחבר הוועדה העליונה לניסויים בבני אדם, המצביעה על האבסורד הנובע מחוק הנזיקין במקרה שבו קשיש סיעודי דורש פיצוי. לפי החוק היבש, יכולתו של הקשיש הסיעודי לדרוש פיצוי מצומצמת מאוד, שכן למעט שכר המטפל אין יכולת, לכאורה, לפסוק לו פיצוי בגין נזק. הקשיש הרי לא עובד, הכנסותיו לא השתנו וכך הלאה.

המצב הזה מוביל ללב האבסורד: האם העובדה שרחל לוקה באלצהיימר ואינה מסוגלת לבטא את סבלה, מבטלת את זכותה לפיצוי? נציין כי מומחים מתחום הגריאטריה קובעים שגם אם קשישים במצבה של רחל לא יכולים לדבר, הם חווים כאב וסבל ומביעים אותם בעצבנות יתר ובחוסר שקט, סימפטומים שמהם, מספרת המשפחה, סבלה גם רחל. ביחס לנזק שנגרם למשפחות של נפגעים, המצב המשפטי מורכב יותר. בתי המשפט הכירו בנזקים כאלה, אך בתנאים מסוימים. כך, למשל, נפסק בשנה שעברה בבית המשפט העליון פיצוי למשפחות של נפטרים שאיברים שלהם נשמרו במכון לרפואה משפטית באבו-כביר לאחר קבורתם.

בתביעה של איילת ושל רחל אין תלושי משכורת ואין חישובים אקטואריים שמנסים לחשב את הנזק, אלא דרישה לפיצוי כספי על הנזקים הממוניים והלא ממוניים שנגרמו. ניתן לקוות שבעקבות התביעה יתקיים דיון מעמיק בסוגיית הפגיעה בבני משפחה של קשישים כתוצאה מטיפול לקוי, דבר שעלול להשליך על התנהלותם העתידית של בתי האבות בישראל ועל האופן שבו הם מפוקחים.

איילת ובני משפחתה תובעים גם את משרד הבריאות ואת משרד התמ"ת, שאמורים לפקח על המחלקות הסיעודיות, בטענה לחוסר פיקוח נאות. כמו כן נתבעים המשרדים על היעדר קיום נהלים כתובים באשר למטפלים גברים בקשישות סיעודיות (ולהפך), והאם צריכים להיות נהלים בקשר לשמירת הקלטות בבתי האבות.

מבקר המדינה כבר דן בעבר בחלק מהסוגיות הללו, דבר שלא הביא עד כה לפתרונן. עד כדי כך, שאף משרד לא לוקח על עצמו אחריות על הנעשה בבתי הדיור המוגן הפרטיים. כשביקשנו תגובה ממשרד התמ"ת, הופנינו למשרד הרווחה, ממשרד הרווחה - למשרד התמ"ת, וחוזר חלילה, כשכל אחד מהמשרדים גייס את יועציו המשפטיים כדי לטעון שאחוזת בית נמצאת באחריותו של המשרד האחר. עד לרגע זה לא נפתרה המחלוקת.

מצבה של רחל מוסיף להיות קשה. היא מטופלת על-ידי מטפלים פרטיים ששכרה המשפחה, שסועדים אותה מסביב לשעון, בנוסף לאלה שטיפלו בה קודם. בהתייעצות עם אנשי מקצוע, ביניהם מומחי גריאטריה בעלי שם, נאמר להם שכל שינוי בסביבתה יגרום לה נזק בלתי הפיך. "כל איש מקצוע יודע, כמו שגם אמרו לנו, שכל שינוי בסביבתו של חולה אלצהיימר מחמיר, מחריף ומדרדר את מצבו", אומרת איילת. "אני בוודאי לא רוצה להחמיר את מצבה של אימא או להרע לה. אימא לא עשתה רע לאיש, אבל לה עשו את הנורא מכול. יש לנו חוזה עם אחוזת בית, והם לא עמדו בו. לפי החוזה, אני משלמת להם את כל דרישותיהם הכספיות, ומנגד הם חייבים לדאוג לשמירת בריאותה, מחסורה וביטחונה של אימא. מחובתם ומאחריותם למלא אחר ההסכם, וזה לא נעשה. אני לא יכולה לשבת מהצד ולעבור לסדר היום אחרי מה שקרה. מי שאחראי לזה צריך לתת את הדין על העוול שנעשה לאימא ולמשפחה שלנו".

תגובות: "מקרה חריג וקיצוני"

תגובת אחוזת בית: "לפני כ-3 שנים אירע במחלקה לתשושי נפש אירוע פלילי שהתגלה על-ידי אנשי הצוות של הבית, בין השאר הודות למערכת בקרה, המותקנת במחלקה לצרכים טיפוליים. מיד עם הגילוי הגישה הנהלת הבית תלונה למשטרה בצירוף כל הממצאים שהיו בידה. כתוצאה מכך הועמד המטפל לדין, נשפט ונידון למאסר. יצוין כי המחלקה לתשושי נפש של הבית נחשבת לאחת הטובות בארץ. היא פועלת בסטנדרטים הגבוהים ביותר וזוכה באופן קבוע לציונים גבוהים בכל הביקורות של משרד הבריאות. ישנה שביעות רצון גבוהה והערכה רבה כלפי הצוות וההנהלה מצד הדיירים ובני משפחותיהם, והעובדה שמשפחתה של הדיירת שנפגעה בחרה להמשיך ולקבל את השירותים באותה מחלקה גם לאחר המקרה מדברת בעד עצמה.

"הדיירת, כמו גם שאר הדיירים, זוכה מהצוות לטיפול מסור ומקצועי והיא מוקפת בחום ואהבה. צר לנו מאוד על האירוע החריג, הקיצוני והבלתי צפוי שאירע, ואנו תקווה שגם המחלוקת הכספית תמצא את פתרונה. עם זאת, חשוב לזכור שאין לאף אחד חסינות מפני מקרים חריגים וקיצוניים שבהם משתבשת לפתע דעתו של אדם באופן קיצוני המביא אותו לכדי ביצוע של עבירה פלילית. עבירות מסוג זה יכולות לצערנו להתרחש בכל מקום ללא יוצא מן הכלל. מפאת כבוד וצנעת משפחת הדיירת, אנו מעדיפים שלא לעסוק מעל דפי העיתון בפירוט של השתלשלות האירועים. לצערנו, איננו יכולים שלא לחוש בחוסר תום לב מצד המשפחה, בכל הנוגע לדרישותיה הכספיות, כאשר כתבה זו היא המשך ישיר להתנהלותם זו, ויותר מזה לא נרחיב".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה שהעניין טופל על-ידי המשטרה, הנאשם הורשע ונשלח למאסר: "האירוע שאירע הוא חמור ביותר, ובהתאם לכך היו גם ההתייחסות ואופן הטיפול של אחוזת בית ושל הגורמים הרלבנטיים במשרד הבריאות. משרד הבריאות עורך ביקורות סדירות ושיטתיות במוסד, בהן נמצא שהטיפול ניתן באיכות טובה מאוד. הנהלת המוסד מבצעת גם ביקורות פנים מוסדיות ועשתה את כל הפעולות הנדרשות כדי למנוע עד כמה שניתן הישנות של אירוע כזה.

"יש לציין שאף הוצעה למשפחה, אם היא מעוניינת, להעביר את הקשישה למוסד אחר, אך המשפחה אינה מעוניינת. לגבי נהלים כתובים באשר לטיפול של מטפלים גברים בקשישות, עד כמה שניתן משתדלים שגבר לא יבצע טיפול אינטימי באישה, בוודאי כשמבקשים זאת מפורשות. יש לציין שבמקרה הנדון, איש כוח העזר לא טיפל בקשישה, אלא נכנס בכוונה לבצע אשר ביצע. אין נהלים גורפים כשם שאין נהלים כתובים לגבי הנושא בכל הנוגע לבדיקת רופא".

פרשנות: האם תיקבע נורמה חדשה?

בית המשפט יידרש להכריע אם מדובר בסבל "מדרגה ראשונה" | יובל יועז

אין פגיעה חריפה יותר באדם מאשר פגיעה ברשות היחיד שלו. גופו של אדם הוא לב-לבו של התחום הנתון לאוטונומיה של הפרט, וההגנה על תחום זה מפני פגיעה חיצונית נובעת הן מזכות היסוד לכבוד האדם, ובמשתמע גם מהזכות לקניין, שהרי גופו של אדם הוא קניינו שלו. הדברים הללו הם בגדר עקרונות יסוד של כל שיטת משפט ליברלית, כולל זו הישראלית. אלא שבמקרה הנחשף בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, מתעורר היבט נוסף, חדשני, של אותם עקרונות בסיסיים.

במצב רגיל, אדם בגיר הוא בעל הזכות לשלוט במה שייעשה בגופו. אלא שבמקרה המיוחד כאן, הפגיעה שנגרמה בזכותו של אדם על גופו נגרמה לאדם שבשל מצבו הרפואי, האפוטרופסות על גופו מצויה בידו של אדם אחר - במקרה הזה, בתה של החוסה. הקונסטרוקציה המשפטית הופכת למורכבת יותר, שכן הטענה העולה כאן היא שהפגיעה שנגרמה במישרין לאם, הלוקה באלצהיימר, הופכת להיות פגיעה בעקיפין בבת, שהיא האפוטרופוסית. הסבל שנגרם לאם, נגרם גם לבת - לא "סבל מדרגה שנייה", מתוקף היותה בת משפחתה של מי שהותקפה ונאנסה, אלא סבל מדרגה ראשונה, כאילו הייתה היא עצמה זו שהותקפה.

מקרה קרוב בנסיבותיו הובא לפתחו של בית המשפט העליון, והוכרע לפני פחות משנה. התובעים באותו תיק היו בני משפחותיהם של מנוחים שנותחו במכון לרפואה משפטית, ותבעו את המכון ואת רופאיו בשל התרשלות בביצוע הנתיחות. שופטי העליון הכירו בבני המשפחה התובעים כמי שניזוקו ישירות בעילה של פגיעה באוטונומיה, אף שחירות הגוף של התובעים עצמם לא הייתה זו שנפגעה. נפסק גם כי הפיצוי בשל נזק זה צריך להיות מהותי, ולא סמלי.

לפסיקתו של בית המשפט במקרה זה, לכשתינתן, תהיה חשיבות רבה ביחס לכלל הענף של מוסדות סיעודיים לקשישים ובעלי מוגבלויות. חלק מהחוסים השוהים במוסדות הללו אינם מצויים במצב תודעתי המאפשר להם בקרה יעילה על ההתנהלות האישית והמוסדית כלפיהם. חלקם, גם אם מבינים וקולטים את העוולות הנעשות להם, אינם מסוגלים לספר על כך לקרוביהם ולהביע את מצוקתם. מקרה מסוג זה, שבו תועדו באופן חריג אותם פשעים, תקיפות ועבירות מין שנעשו בקשישה חסרת ישע, הוא בדיוק מסוג המקרים שבהם ניתן לקבוע לא רק הלכה משפטית חדשה, אלא גם רף נורמטיבי המקבע את אחריותם המוגברת של מי שכשלו באחריותם לוודא שמעשים אלה לא יתרחשו.

צרו איתנו קשר *5988