מה היה מצביע ישו הנוצרי

באירופה נזכרים בדת בזכות כמרים אונסי-ילדים. באמריקה היא בלב השיח הפוליטי

בימי השיא של המחלוקת המרה בין ארצות הברית לאירופה על מלחמת עיראק, כמעט לפני עשר שנים, ניסה פרשן שמרני בארצות הברית להסביר אותה באמצעות שינוי קל למליצה שחוקה: "האמריקאים באים ממארס - והאירופים מוונוס". אין טעם לתרגם "מאדים" ו"נוגה". המליצה אינה עוסקת באסטרונומיה אלא במיתולוגיה רומית.

כוחה של הפרפרזה הזו יפה גם עכשיו, כאשר אנחנו משווים תרבויות פוליטיות. מספר גדל של אירופים מוכנים לשבור את הכלים, כפי שהראו הבחירות הכלליות או המקומיות של תחילת חודש מאי בצרפת, ביוון, בסרביה, בבריטניה ובגרמניה. תזוזות דרמטיות ימינה ושמאלה נרשמות בכל ארץ אירופית; באחדות נרשמות תנודות למקומות שאין בשבילם אפילו אפיון ראוי, כמו "מפלגת הפיראטים" המתחזקת בגרמניה.

האמריקאים, לעומת זאת, מוסיפים להסתפק באותה מערכת דו-מפלגתית. האם זו מידה גברית? אולי לפחות באותו המובן, שגברים נכונים פחות להודות בטעויות, בייחוד אם הטעויות הן בנות 150 שנה.

מארס או ונוס, הנה עניין אחד שבו האוקיאנוס האטלנטי אינו עמוק מספיק כדי לבטא את גודל התהום הפעורה בין העולם הישן ובין העולם החדש: דת ופוליטיקה. לא תמצאו אותן בנשימה אחת בדיווחים על מערכות בחירות באירופה. ניקולא סרקוזי ניסה לרמוז על דת במערכת הבחירות שלו. הוא דיבר על "השורשים הנוצריים" של תרבות צרפת. לשווא.

אם דת מסתננת בימים האלה לעמודים הראשונים, הרי זה בעיקר בזכות כמרים אונסי-ילדים והבישופים המגוננים עליהם. פרשה כזאת מסעירה את אירלנד. דת מככבת, לעומת זאת, בפוליטיקה האמריקאית.

כריסטוס הוא המושיע

אנחנו עומדים בשלב מוקדם יחסית של מערכת הבחירות לנשיאות (ולקונגרס, ולמושלי מדינות, ולבתי מחוקקים של מדינות, ואפילו לבתי משפט עליונים של מדינות). מה יצמיח הזיווג של דת ופוליטיקה קשה לדעת.

זו שנה לא-שגרתית, במובן הזה שהיא מפגישה שני מועמדים עם נקודות תורפה בענייני דת. אחד, הלוא הוא הנשיא אובמה, חשוד בעיני אויביו המרים ביותר (כולל מספר ניכר של ישראלים) שהוא "מוסלמי"; והשני, מיט רומני, שייך לכנסייה המורמונית שרוב הנוצרים האדוקים חושבים ללא-נוצרית (גם אם שמה הרשמי הוא "הכנסייה של ישו כריסטוס ושל קדושי אחרית הימים").

ב-2007, כאשר התכונן לקראת ניסיונו הקודם להיבחר לנשיא, רומני ראה צורך לשאת נאום מיוחד על אמונתו. הוא חזר בזה על המופת של ג'ון קנדי מ-1960. קנדי ניסה להשתחרר מן התווית של "המועמד הקתולי" בימים שבהם הרבה מאוד פרוטסטנטים חששו שנשיא קתולי יקבל הוראות מן הוותיקן.

הפעם, רומני נמנע מלדבר על אמונתו בתור שכזאת, חוץ מזה שאישר כי "ישו כריסטוס הוא מושיעי". הוא דיבר, לעומת זאת, על אמונתו של ברק אובמה, אם גם בעקיפים: הוא הצטרף אל רפובליקאים אחרים בהכרזה שהנשיא אסר מלחמה על הדת. הסיבה המיידית להאשמה החמורה הזו הייתה כוונתה של הממשלה הפדרלית לחייב את כל הספקים של שירותי הבריאות להעמיד אמצעי מניעה לרשות נשים מעוניינות.

סערה איומה קמה, בייחוד מצד הכנסייה הקתולית, שבבעלותה נמצאים מאות בתי חולים בארצות הברית. חשובי הקרדינלים שלה גינו את "הפגיעה בחופש הדת". הבית הלבן הוכיח פעם נוספת עד כמה מקצועניו מחוסרים רגישות ולפעמים כושר שמיעה - אלא אם כן נניח כמובן שהנשיא היה מעוניין בעימות חזיתי עם הנהגת הכנסייה.

"תבוסה גדולה לנצרות"

הלהיטות הרפובליקאית להגן על הדת הצטננה פלאים כאשר בישופים ואינטלקטואלים של הכנסייה יצאו בהתקפה פומבית מרה על אחד הכוכבים העולים של הימין השמרני. האיש, פול ריאן (paulryan.house.gov), בן 42, הוא יושב ראש ועדת התקציבים רבת העוצמה של בית הנבחרים. הוא מטיף זה כבר לקיצוצים דרמטיים בתקציב, או, כפי שהוא מעדיף להגיד, "האטה של הגידול בהוצאות".

ריאן, שהוא קתולי, הגן על הצעת התקציב שלו בנאום באחת האוניברסיטאות הקתוליות המפורסמות ביותר בארצות הברית, זו של ג'ורג'טאון בוושינגטון הבירה. הוא ניסה לשוות לנאומו אצטלה של מוסר דתי. למשל, הוא תיאר את חוק הביטוח הלאומי כ"תבוסה גדולה לנצרות. יש בו משום קבלה של רעיון הכוח והכפייה".

האקדמאים של ג'ורג'טאון הגיבו בחמת זעם. תשעים פרופסורים חתמו על מכתב, שבו גינו את "הניצול לרעה של המשנה הקתולית כדי להגן על הצעת תקציב, הפוגעת אנושות בתוכניות מזון למשפחות במצוקה, מחלישה באופן קיצוני את ההגנה על קשישים וחולים, ומכבירה את הקלות המס לקומץ של עשירים". כדברים האלה כתב גם אחד מראשי מועצת הבישופים הארצית במכתב גלוי לקונגרס. הפרופסורים הוסיפו שלא על כתבי הקודש מסתמך ריאן, אלא על איין ראנד, הכוהנת הגדולה (החילונית בהחלט) של אתיקת האגוצנטריות (סליחה על הפישוט).

יוסיף להאציל מזיוו

הנה כי כן, אותה הכנסייה התייצבה מאז תחילת השנה נגד הדמוקרטים ובעדם, בעד הרפובליקאים ונגדם. אין זו הפעם הראשונה. התנגדותה של הכנסייה להפלות מלאכותיות ולנישואים חד-מיניים מעמידה אותה לצד השמרנים; ודרישתה להקצות משאבים לטובת החלשים מעמידה אותה לצד השמאל.

באירופה, היסטורית, לא הייתה סתירה בין שתי העמדות האלה. מכוחן קמו מפלגות קתוליות עם מצע חברתי אקטיביסטי ("נוצריות דמוקרטיות" או "נוצריות סוציאליות"). באמריקה הלטינית התפתחה גרסה רדיקלית שהסמיכה נצרות למהפכה ("תיאולוגיית השחרור"), אבל נדחתה על-ידי הוותיקן. בארצות הברית, הדתי והסוציאלי מתקשים לדור בכפיפה אחת.

באירופה, הדת המאורגנת עומדת בסימן שקיעה. הכנסיות ריקות, אנשים מנומסים אינם מזכירים את אלוהים סביב שולחן האוכל. בארצות הברית יש אמנם סימנים ברורים של התרחקות מן הדת במרכזים העירוניים הגדולים, אבל היא מוסיפה להיות לחם חוקה של זו המכונה "אמריקה האמצעית", בערים הקטנות של המערב התיכון, של הדרום ושל המערב. שם גם יוכרעו הבחירות לנשיאות. ממילא, אלוהים יוסיף להאציל מזיוו על הפוליטיקה.

לרשימות קודמות: yoavkarny.com