איך להתמודד בראיון עבודה עם השאלה: מדוע פוטרת?

מחפשי עבודה, גם אלה שמתכוננים היטב לראיונות העבודה ועורכים סימולציות עם חברים ונעזרים באנשי מקצוע מהשורה הראשונה, יראים משאלה אחת לגיטימית שכמעט תמיד צפה ועולה מפי המראיינים: מדוע פוטרת ממקום עבודתך הקודם?

"זוהי אחת מאותן שאלות 'מפלילות', שמעמידות אותך נזוף בפינה ושאתה לא יכול לצאת מהן ממש טוב", אומר ד"ר אביגדור רימר, פסיכולוג תעסוקתי וראש החוג למשאבי אנוש במכללה האקדמית גליל מערבי. "החברה המערבית המודרנית הישגית מאוד, וכבר מגיל צעיר מלמדים אותנו שמעמידים אותך בפינה כשאתה נתפס בקלקלתך. מבחינת המועמד, עצם העובדה שהוא פוטר מדביקה לו בעל כורחו רבב כשהוא מגיע לראיון".

"התחושות הטעונות הללו אופייניות בעיקר לתרבות הישראלית", אומר אריה סיון, מומחה לפיתוח קריירה ותעסוקה.

"למרות שכבר מזמן אין בארץ סנטימנטים ביחסי עבודה", הוא מסביר, "הרי שעדיין כולנו צמחנו כאן עם מפעלים הסתדרותיים, עם המושג 'קביעות', ותחת הרוח של 'אחוות לוחמים' ו'ערבות הדדית'. על רקע אווירה מקומית כזו, הרי שאם פוטרת ממקום העבודה המשמעות היא כמעט אוטומטית שנכשלת. בארה"ב, לעומת זאת, מפטרים עובדים בסיטונאות בכל פעם שמניית החברה יורדת באחוזים בודדים. וכשמנהל משאבי אנוש מראה לעובד עם קופסת הקרטון את הדלת כעניין שבשגרה, מחפשי עבודה אמריקנים נלחצים פחות מהשאלה 'מדוע פוטרת?', מכיוון שידוע לכולם שם כי הפיטורים הם ביזנס ולא משהו אישי".

"יתר על כן", מוסיף רימר, "בחברה ישראלית, שהפכה כל-כך אינדיווידואליסטית, כל אי-הצלחה אישית הופכת להיות כמעט אוטומטית טעונה באשמה ובחרטה. האינדיבידואל נתפס בעיני הסביבה כאילו הוא המקור הבלעדי לכל כישלונותיו והצלחותיו, ותחת ציפייה זו הוא מתחיל לפתח מטעני אשמה ולהתייסר במחשבות כמו 'לו רק הייתי מתחנף יותר לבוס', 'לו רק הייתי מקבל החלטה א' ולא ב', לא הייתי נכשל'. המטענים הרגשיים הללו משתקפים תמיד בראיון בשפת הגוף ובטון הדיבור של המועמד, כשהוא נשאל מדוע פוטר, ואין ספק שהם תורמים לחרדתו מפני השאלה המלחיצה".

סיון מוסיף כי "השגיאה הנפוצה של שליש מהמועמדים היא לעבור מיד להתקפה ולהשמיץ באופן ישיר ומרומז את מקום העבודה הקודם ('הבוס שלי היה בלתי-אפשרי, קפריזי, קונטרול-פריק מטורף, כולם אמרו את זה עליו'), אבל זהו כמובן מהלך נחות שלא מוסיף לכם נקודות בראיון ומרחיק מכם את המשרה הנכספת".

"גם האמירה 'אני לא רוצה לענות על השאלה הזו'", אומר רימר, "מציירת את המועמד באור שלילי. אוטומטית הדמיון השחור של המראיין נכנס להילוך, והוא מתחיל להיכנס לסרטים של 'מה קרה שם שהמועמד מסתיר?'".

אז מה הן הדרכים הטובות ביותר להשיב על השאלה הקשה הזו? "גלובס" ממפה ארבע טקטיקות מנצחות לצלוח את השאלה, ומסביר מה הם היתרונות והחסרונות של כל אחת מהן.

טקטיקה 1

"פוטרתי בשל סיבות עסקיות"

רימר: "הרעיון הוא להפוך את הנושא של הפיטורים למשהו לא-אישי לחלוטין על מנת להיפטר מהשאלה ה'לוהטת' בצורה אלגנטית, ומבלי להשאיר כוויות, כאשר אתה מייחס את סיבת הפיטורים לפורס-מאג'ור.

"בהקשר זה מועמדים יגידו משהו כמו 'הלקוח פשט רגל', 'הפרויקט נסגר', 'החברה נאלצה לסגור את המחלקה ולפטר עובדים'. סיבה אובייקטיבית אחרת תהיה לציין כי בארגון הקודם היו מלחמות אינטרסים שגבו מחירים מהכפיפים, למשל, 'כשסמנכ"ל הכספים התמנה למנכ"ל, החבורה שהלכה אחרי סמנכ"ל השיווק, שהתחרה שנים בסמנכ"ל הכספים, אולצה לעזוב, ואני ביניהם'".

היתרון של הטקטיקה הזו:

"ניקית את עצמך מן הרבב שבפיטורים בבחינת 'לא עשיתי שום דבר רע, יש פשוט אירועים אובייקטיבים שנגזרים עלינו מכוח עליון'".

החיסרון של הטקטיקה הזו:

"במהלך זה אתה מסתכן בהתחמקות ובחוסר אמינות. הוא גם מעלה נגדך עדיין את השאלה, 'מדוע דווקא אתה פוטרת לאור הצמצומים?', או 'איך קורה שאחרים נחלצו מן הגזירה ואתה לא?'".

טקטיקה 2

"פוטרתי כי הייתי אובר-קוואליפייד"

רימר: "במקום לנבור באירועי העבר ולהסביר אותם למראיין, ההמלצה שלי היא לשים את הפוקוס על משרת העתיד שבה אתם חושקים; ולהשתמש בתשובה לשאלה 'מדוע פוטרת?', כדי להסביר מדוע אתה המועמד המתאים ביותר למשרה שעומדת על הפרק.

"למשל, אם מדובר בתפקיד מורכב, שדורש עמידה בלחצי זמן צפופים, תוכל להשיב 'פוטרתי מכיוון שהיה פער בין היכולות שלי לבין התפקיד הקודם. בתפקיד הקודם לא היה לחץ, הייתה מעט עבודה, לא היה שם אתגר, ובקיצור הייתי אובר-קוואליפייד עבור התפקיד ההוא'. כך אתה משווק את עצמך לטובת התפקיד הנוכחי".

היתרון של הטקטיקה הזו:

"שידרת רצינות, הקרנת שאתה מוכוון עתיד, שיש לך מוטיבציה, ובעיקר שאתה גם יודע להילחץ מפינות לא נוחות בצורה מתוחכמת".

החיסרון של הטקטיקה הזו:

"אתה עלול להצטייר כחלקלק, כאדם מניפולטיבי, מתחכם, מה שעלול במקרים מסוימים לשדר חוסר אמינות".

טקטיקה 3

"פוטרתי כי לא הסתדרתי עם הממונה"

סיון: "במקום לבוא ולומר: 'הממונה שלי היה פסיכי/קפריזי/אף אחד לא הסתדר איתו'; אתה בא ואומר: 'לא הסתדרתי עם הממונה'. במקום לומר: 'התרבות הארגונית במקום העבודה הקודם הייתה קלוקלת'; אתה אומר: 'התרבות הארגונית לא התאימה לי'".

היתרון של הטקטיקה הזו:

"גם מראיינים מבינים היטב שלפעמים הבוס בסדר, הכפיף בסדר, אבל הכימיה ביניהם לא עובדת, ולכן גישה כזו מציירת אותך כאדם אמין, שגם לא מתחמק מהשאלה וגם לא מלכלכך על סביבתו וטופל עליה אשמות או תלונות. אך יותר מכל היא משווה לך שתי תכונות שמעסיקים אוהבים מאוד אצל עובדיהם: לקיחת אחריות אישית, ויכולת להסתכל על המציאות בצורה מדויקת יותר - לא רק מתוך הנעליים הצרות שלכם, אלא גם מתוך הבנת הסביבה".

החיסרון של הטקטיקה הזו:

"המראיין עלול לחשוב שהמועמד הזה שעומד לפניו הוא פיינשמקר, והוא לא גמיש מספיק כלפי סביבת העבודה. החשיבה שתעלה במוחם של המעסיקים החדשים עלולה להיות: 'אם המועמד הזה כל-כך אנין טעם לגבי האווירה/התרבות/הכימיה אישית, מי תוקע לכפינו שאצלנו הממונים החדשים יתאימו לו?'".

טקטיקה 4

"'פוטרתי כי נלחמתי על עקרונותיי"

רימר: "במקרה זה המרואיין מסביר את פיטוריו על-ידי אידיאליזם וחוסר פשרות על ערכיו ועקרונותיו, בבחינת 'פוטרתי כי נלחמתי על עקרונותיי עד הסוף - יהא המחיר אשר יהא'.

"כך למשל, מועמד משיב 'יצאתי חוצץ נגד שחיתות/חוסר יעילות/התנהלות לא נאותה של המנהל/בזבוז כספים בארגון', או 'שלחתי מכתב להנהלה עם הצעות להתייעלות והם זרקו אותי מכל המדרגות, שנתיים מאוחר יותר הם הבינו שצדקתי, ואף והציעו לי לחזור אליהם - אבל אני לא חוזר ויהי מה'".

היתרון של הטקטיקה הזו:

"בהנחה שהדברים שאתה אומר נכונים - יצאת אידיאליסט, מונחה עקרונות, ובעיקר - שידרת ביטחון עצמי, אמונה עצמית, ואמינות של אדם שלא פוחד להילחם על עקרונותיו".

החיסרון של הטקטיקה הזו:

"יהיו מראיינים שיחשבו לעצמם, 'מה אני צריך כאן דון קישוט שייכנס עם הראש בקיר? אני צריך כאן אדם גמיש מספיק, ענייני ותכליתי, שיודע גם להתאים את עצמו ונמנע מלייצר התנגשויות מיותרות'".