התרומה לקהילה: קווים לדמותו של הפילנתרופ הישראלי

התרומה לקהילה של ארגונים ושל אנשי עסקים עוברת בשנים האחרונות שינויים מהותיים - ובכללם של אנשי העסקים עצמם ■ מה הם המאפיינים הבולטים של הפילנתרופ הישראלי, ומדוע אין סיכוי שנראה פה בקרוב פילנתרופים כמו וורן באפט וביל גייטס?

בשלוש השנים האחרונות הפילנתרופיה בארץ מתפתחת בכיוון חיובי - גם במודעות לנושא, וגם בנכונות עולה ומתחזקת של אנשי עסקים פרטיים בעלי יכולת לתרום לחברה. תופעה זו לא נובעת רק מציפיות הסביבה או מתחושת חובה, אלא בעיקר מתוך רצון אישי-אותנטי של בעלי ההון להחזיר לחברה.

יחד עם זאת, כל הרצון הטוב הזה לא מתבטא בשטח כשבוחנים את המספרים האבסולוטיים של היקפי התרומה הכספית לקהילה. לא נמצא כאן וורן באפטים וביל גייטסים, שמכריזים כי יורישו רק 10% מהונם לדורות הבאים - ואת כל היתרה יתרמו לטובת מטרות פילנתרופיות.

ובמישור התאגידי? גם כאן אנו בדיליי. "מנתוני דירוג מעלה האחרונים", אומר מומו מהדב, מנכ"ל מעלה - ארגון המוביל תהליכים של פיתוח ויישום אסטרטגיות של אחריות תאגידית. "אנו למדים כי 50% מהחברות העסקיות בישראל תורמות פחות ממיליון שקל בשנה, ואצל חלקם מדובר בעשרות או במאות אלפי שקלים - למרות שרווחי הביזנס גבוהים. במילים אחרות, מדובר בתרומה נמוכה יחסית לתרומה העסקית המקובלת בעולם, שעומדת על סדר גודל של 1% מכלל הרווחים".

מדוע הפילנתרופ הישראלי כל-כך שונה מעמיתו בעולם?

לא רוצה מתווכים

"אני שומע הרבה פעמים מאנשי עסקים אמירה על הרצון שלהם להיות מעורבים באופן ישיר עם הנזקקים", מסביר מהדב, "ללא הבנה שקיים צורך גדול להשקיע תרומה כספית גבוהה ובתשתיות. הם אומרים משהו בנוסח: 'בתרומה לקהילה אני פועל ישירות מול הנצרכים, אני לא רוצה מתווכים באמצע, אני לא מוכן לשלם על התשתיות של העמותות ואנשי הביניים'".

* נשמע הגיוני לגיטימי. הרי לעתים מתגלות שחיתויות אצל עמותות ועסקני ציבור למיניהם.

"נכון, אבל עדיין הייתי מצפה מאנשי עסקים להבין שכשם שאי-אפשר לפתח ארגון עסקי בלי מחלקת שיווק, בלי מחלקת מכירות, בלי אנשי אסטרטגיה, או בלי מחלקת כספים ראויה - כך גם לא ניתן לייצר שינוי חברתי של ממש בלי המנגנון של עמותות ואנשי אמצע".

* איש העסקים הישראלי, בשונה מעמיתו האמריקני, יעדיף למתג את עצמו כיזם חברתי ולהתחכך עם השטח, להיות מעורב בעשייה עצמה, ולא לתרום סתם כסף בבחינת שגר ושכח. מניין זה מגיע?

"הסיבה לכך אכן נובעת מהשם הרע שיצא לעסקנות, ומסיפורים שליליים על התנהלות לא תקינה של עמותות מסוימות. קיים גם היבט עמוק יותר: הרצון לסיפוק רגשי, שהוא לעולם גבוה יותר וחזק יותר כשאתה 'מלכלך את הידיים בשטח', יחסית להענקת תרומה כספית שנתפסת כמהלך סטרילי ומנותק".

מתקשה להיפרד מהכסף

יש גם היבט תרבותי משמעותי שמבחין בין הפילנתרופ הישראלי לעמיתו במערב. "בארה"ב אנשי עסקים תורמים חלק ניכר מכספם לחברה", אומר מהדב. "הדוגמה המובהקת היא של וורן באפט - שלא הקים קרן תרומות על שמו, אלא תרם לקרן של ביל ומלינדה גייטס, כדי לייצר מכפיל כוח, והודיע שהוא תורם את רוב הונו לחברה ולא מעבירו בירושה לילדיו - אם כי לא צריך לדאוג להם.

"בארץ תופעה כזו אינה חזיון נפוץ, ואני סבור שהיא קשורה לפן התרבותי: מרבית עשירי הארץ שתורמים כספים לקהילה נמנים על הדור הראשון שבנה את הונו. זהו דור המייסדים שעדיין שרוי בהלך רוח של מיקוד עסקי, יצירת ערך כלכלי, יצירת כוח והשפעה, ואולי גם קושי להיפרד מכספים.

"בארה"ב, לעומת זאת, מרבית הפילנתרופים הם ילדים בני הדור השני והשלישי, שנולדו למשפחות עתירות ממון עם כפיות זהב וכסף בפה, והם כבר הפנימו עמוק יותר את האחריות האישית שנלווית לכך. זה לא אומר שיצחק תשובה ונוחי דנקנר לא תורמים מהונם כספים לחברה, כולם תורמים לא מעט, אבל עדיין הרעיון של תרומה כספית אינו ממוסד מובנה ושיטתי בארץ. עדיין אין כאן, למשל, מנגנון של קרנות".

הרגולציה ממילא לא מעודדת

עתר רזי-אורן, מנהלת תחום פילנתרופיה בשיתופים, המרכז לקידום החברה האזרחית בישראל, מחזקת את דבריו של מהדב, וקובעת כי החקיקה בישראל עדיין לא מעודדת פילנתרופיה כספית.

"מבחינת הרגולציה", אומרת רזי-אורן, "הרי שעד לפני חודשים ספורים בלבד לא הייתה בישראל ישות משפטית בשם 'קרן'. איל הון ישראלי שרצה להקצות סכומים משמעותיים לטובת הקהילה, לא יכול היה לעשות זאת בדרך משפטית, על כל המשתמע מכך".

* למה חשוב להיות רשום כ"קרן"?

"בכל העולם מקובל שבעל ההון הפילנתרופ סוגר כסף גדול מרווחיו בתוך ישות משפטית שהמדינה מקימה (קרן), מצהיר על מטרות הקרן באופן שקוף, ואז אחוז מסוים מהקרן מוקצה מדי שנה ובאופן סדור לטובת הקהילה. באופן זה הכספים סגורים ומתוכננים קדימה לשנים רבות.

"בארץ, לעומת זאת, פילנתרופ עשיר עם רצון אותנטי לנתינה יכול אמנם לסגור כסף בפק"ם ולהחליט בינו לבין עצמו שהוא מוקצה לטובת נושאים חברתיים, אבל עם המשבר הכלכלי הראשון, כשעסקיו ייקלעו לקשיי נזילות, קיימת סבירות גבוהה שהוא ימשוך את הכספים מאותו פיקדון בנקאי לטובת האילוצים שלו במרחב העסקי.

"טבעי לגמרי שזה יקרה, אבל מעבר לכך - שברגע שהכספים לא מוסדרים בתוך קרן לטובת נושאי חברה וקהילה, כשאין שקיפות וחשיפה על מטרות הקרן - גם לא נוצרת תרבות ציבורית כללית של פילנתרופיה פרטית".

תרמתי שלוש שנים בצבא

טוני חסון, רכזת תוכניות בתחום הפילנתרופיה בשיתופים, מחדדת את דברי רזי-אורן ומסבירה כי ההבדלים המרכזיים בין הפילנתרופ הישראלי לאמריקני מושתתים על חסמים התרבותיים.

"אצל בעלי ההון הישראליים", אומרת חסון, "קיימת תחושה שהם כבר 'עשו את שלהם' למען החברה: הם נתנו שלוש שנים מהחיים שלהם לצבא - לעתים בשירות קרבי תובעני במיוחד - והם משלמים מסים גבוהים יחסית לעמיתיהם במערב, כך שמבחינתם הם מיצו את הנתינה מעל ומעבר".

התרגלו לצ'קים של דוד סם

"יתר על כן", אומרת חסון, "אם מסתכלים על הדברים בראייה היסטורית ומפרספקטיבה של זמן, הרי שהחברה הישראלית - לפחות בעשורים הראשונים של הקמת המדינה - גדלה על ערכים סוציאליסטיים במימון של פילנתרופיה אמריקנית, אנגלית וצרפתית.

"גדלנו גם על תרבות של קיבוצים, ערכי עבודה, שיתופיות והתחככות עם השטח, כאשר מבחוץ זרמו התרומות לביסוס המפעל הציוני. תופעה זו השליכה הפילנתרופיה הישראלית בארץ בשני כיוונים: בעל היכולת הישראלי שכבר תורם מהונו רוצה לפעול קרוב לשטח של העשייה החברתית, ולא סתם לפזר צ'קים; ומכיוון שתרומת כספים לא הייתה משהו נוכח מאוד בארץ - גם היום מרבית הכספים למטרות פילנתרופיה בישראל מגיעים מחו"ל, וליתר דיוק כ-60% מן התרומות הן מחו"ל) - הרי שהוא התרגל שעשירי העולם הם אלו ש'כותבים את הצ'קים'.

"עם השנים זה הפך לנורמה, ולא עלתה צעקה של ממש מהשטח שגם אנשי העסקים ישראלים צריכים להכניס את היד עמוק לכיס ולתרום תכלס כסף. אגב, כל זה נמצא היום בהתחלה של מגמת שינוי".

* למה?

"אחרי המשבר של 2008, כשאנשי העסקים בעולם גילו שדווקא ישראלים שרדו את המשבר הרבה יותר טוב מהאמריקנים ומהאירופים, הם החלו לצפות שגם עמיתיהם בישראל יתרמו מכספם הפרטי לקהילה. זה לא אומר שפילנתרופים בינלאומיים שישראל קרובה ללבם יחדלו מלהזרים לכאן כספים, אבל הם משמיעים היום שיח קצת אחר שעיקרו: גם העשירים הישראלים צריכים להתחיל להיות מעורבים. תהליך זה לא יקרה בן-לילה, שכן נדרשת כאן עבודה על תפיסות תרבות שורשיות שהתקבעו".

יכולים-נותנים: הפילנתרופים הישראלים החדשים

"שינוי חברתי הוא עסק לכל דבר"

נועם לאוטמן, יו"ר דלתא, הוא אחד מאותם ניצני שינוי מיוחל שעובר על הפילנתרופים הישראלים. לאוטמן, שפעיל מאוד בתחום הפילנתרופיה הפרטית, מנסה היום לקדם את הנושא דרך קבוצה שעליה נמנים כ-20 חברים ונושאת את הסלוגן "יכולים-נותנים" (Can-Give). "אנו נמצאים בתחילת הדרך", אומר לאוטמן ל"גלובס", "כעת אנו יושבים על המדוכה ועורכים את המחקר הראשוני ואת תוכניות העבודה - איך להשיג את היעד של הגדלת היקפי התרומות לחברה מצד יותר ויותר אנשים פרטיים ישראלים בעלי יכולת פיננסית".

האם אתה מסוגל לראות טרנד עתידי לפיו טייקון ישראלי יוריש את רוב הונו לחברה ויותיר רק אחוזים בודדים למשפחתו, כמו המודל של באפט וגייטס?

"המודל הזה אופייני מאוד לארה"ב, מכיוון שסדרי הגודל שם למושג 'בעל הון' שונים בתכלית ממה שקיים בארץ. אין כאן בארץ מיליארדרים בקנה מידה של וורן באפט או ביל גייטס. בסדרי גודל כאלה, כשמשאירים רק 10% מהירושה לילדים, עדיין הדורות הבאים שלהם נותרים עם כמה מיליארדי דולרים טובים.

"אני כן רואה טרנד מתחזק שמתפתח בארץ אצל בעלי ההון, לפיו הם מתמקדים יותר בפילנתרופיה אפקטיבית, שבמסגרתה הם מעסיקים אנשי מקצוע מהמגזר השלישי, תוך שהם מעורבים הרבה יותר בניהול התרומה לחברה תוך ובדיקת מדדים, ניתוחם, התווית מהלכי שיפור, וניהול תקציב.

"הפילנתרופ הישראלי פחות נכון היום לתת את הכסף בבחינת 'שגר ושכח', אלא שואף להיות מעורב עמוק יותר בנושא. בעיניי זוהי תופעה מבורכת, שהרי שינוי חברתי הוא עסק לכל דבר: גם אם לא מדובר בעסק למטרות רווח יש שם הרבה מה לנהל".