המתנחלים ניצחו בכוח הזרוע

לזכותם של המתנחלים חייבים לומר: יש להם קופירייטר אלוהי, גאון. מי שהמציא את המונח "חוק ההסדרה", בוודאי ידע שבאמצעות המונח המכובס הוא מלביש הצעה הזויה ועזת-מצח בתחפושת נורמטיבית.

לג'ורג' אורוול בוודאי כבר נמאס להתהפך בקברו, בכל פעם שהוא מגלה כי אנשי הימין הצליחו שוב להפוך יום ללילה. במקום "הסדרה", אפשר היה למצוא כינויים נוספים להגדרת ההצעה: חוק הסיפוח, חוק לביטול זכות הקניין ללא יהודים, חוק הגזל. נכון, לא הצעות גאוניות. הגאונות יושבת בצד השני.

ציון לשבח מקבלים המתנחלים גם על מתן שמות ליישובים, למאחזים ולשכונות. תמו ימי "עופרה מערב-מערב", שגם הם היו שם קוד למאחז נפרד ומבודד במסווה של שכונה חדשה בהתנחלות מעין-לגיטימית. עכשיו כבר מדביקים מונחים מעולם הקודש לבניינים, ובעיקר לאלה המוקמים על קרקעות פלסטיניות פרטיות, תוך הפרת כל נורמה משפטית - ישראלית ובינלאומית. למה לעצור ב"גבעת האולפנה" או ב"דרך בית-הכנסת"? אפשר ללכת ישר ל"פרבר הקודש", "רמת אלוהים" או "שכונת השכינה". את אלה הבולדוזרים בוודאי ייתקלו בקשיים לפנות ביום הדין.

חוק בלתי חוקי

אבל אולי צריך לחזור מעט לאחור, ונוכח קמפיין ההלבנה של דבר הנבלה והטריפה הקרוי "חוק ההסדרה", יש להסביר מה בדיוק הוא קובע. הצעת החוק, שעליה חתמו 17 חברי כנסת, יוצרת טשטוש מוחלט בין הליך ההפקעה - הננקט כשלרשויות המדינה יש צורך בקרקע לצורכי ציבור, כגון סלילת כביש - לבין גזל קרקע פרטית מאדם א', לצורך נתינתה חינם לאדם ב'. בחוק זה, הראוי למדינת אפרטהייד, אדם א' הוא פלסטיני ולפיכך חסר זכויות, ואדם ב' הוא מתנחל יהודי ולפיכך זכאי לזכויות יתר.

זהו חוק פרסונלי, במובן זה שהוא מתייחס לרשימה קונקרטית של יישובים - מיגרון, גבעת אסף, עמונה ושכונת האולפנה בבית-אל; זהו חוק רטרואקטיבי, שכן הוא בא "להסדיר" את עניין הקרקעות שכבר נגזלו דה-פקטו, ולהלביש את העבירות שנעברו בלבוש חוקי; זהו חוק בלתי חוקתי, הבא לפגוע בהפרדת הרשויות ובעיקרון סופיות הדיון המשפטי, ולעקר מתוכן את הכרעות בג"ץ בנוגע לפינוי מיגרון וגבעת האולפנה; וזהו חוק בלתי חוקי, שכן ישראל פועלת בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי, היא חתומה על אמנות ורואה עצמה מחויבת למשפט הבינלאומי המינהגי - או לפחות לפרשנות הישראלית של המשפט הבינלאומי.

בכל פרשנות שהיא, חקיקת חוק של הכנסת להלבנת גזל הקרקעות הפלסטיניות הפרטיות בשטחים מהווה סיפוח דה-פקטו. אין זה מקרה שבמשך 45 שנה, מאז כיבוש יהודה ושומרון, נמנעה ישראל מסיפוחם. צעד כזה היה מבודד אותה באופן מוחלט ממשפחת העמים, הופך את ישראל למדינה מצורעת שלעומתה קוריאה הצפונית נדמית כמתונה וכנורמטיבית, ואת אזרחי ישראל לעבריינים מבוקשים.

הריבון בשטחים איננו כנסת ישראל או ממשלת ישראל, אלא המפקד הצבאי. החוק התקף הוא צווים שמוציא המפקד, ובמחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית הלבינו שערות רבות לאורך השנים, כדי להקפיד ולשמור על מראית-עין של עמידה בכללי המשפט הבינלאומי.

חקיקת חוק ההסדרה תטלטל את האיזון הדקיק הזה אל עבר תהום. הכנסת תיכנס ברגל גסה כמחוקק בשטחי יהודה ושומרון, מבלי להצהיר פורמלית על סמכותה זו. זה יהיה חוק סיפוח משתמע, והוא יערער על ריבונותו של המפקד הצבאי בשטח.

הוא גם יציב את צה"ל, על קציניו וחייליו, בדילמה בלתי פשרית: האם לציית לחוק הכנסת, האמור לחול עליהם פרסונלית ולא טריטוריאלית, או לכללי המשפט הבינלאומי התקפים באזור? האם להסתכן בהפרת נורמות של דיני לחימה ותפיסה לוחמנית, ובהוצאת צו מעצר נגדם כל אימת שיעזו לנסוע לחו"ל?

אלה שאלות נכבדות, אבל הן אינן מעניינות את זאב אלקין ושות'. אלה מעוניינים רק בהכבדה מרבית על פעולתם של גורמי החוק, בין בהערמת מכשולים משפטיים וחקיקתיים, בין באיומי התפרעות ו"איבוד שליטה" בהתנגשויות הצפויות במהלך הפינויים, ובין בניפוח העלות הכספית של מהלך הפינוי, הניסור, ההעברה והבנייה המסיבית שתינתן כפיצוי.

כמו בעמונה ובגוש קטיף, המטרה היא לגרום לממשלה ולרשויותיה להפנים, שבמחיר כה גבוה אין היתכנות למהלכים דומים בעתיד. ניצחון בכוח הזרוע וההרתעה, כפי שראוי לשליטי הארץ האמיתיים. ואולי זה צריך להיות שמו של החוק: "חוק המלכות".