תהובעים והנתבעת בעלי זכויות בבניין ישן על מגרש ברחוב סירקין בגבעתיים שלפי התב"ע קיימות בו זכויות נוספות. התובעים חתמו על ביצוע מיזם פינוי-בינוי במגרש עם הקבלנית "רותם שני" והנתבעת סירבה לחתום עליו שכן, ככתוב בפסק הדין, היא-עצמה שאפה לשמש כקבלן העסקה. התובעים עתרו לחייב את הנתבעת בנזק הכספי בגובה ההפרש שבין שווי הדירה הישנה לבין שווי הדירה הפוטנציאלית החדשה (2.4 מיליון שקל).
המגרש שבלב המחלוקת אינו מוגדר כשטח לפינוי-בינוי ולכן לא חל עליו חוק "דייר סרבן", אך התובעים טענו כי עומדת להם זכות תביעה מכוח חוק אחר. לעומתם טענה הנתבעת, כי חוק פינוי-בינוי חוסם אפשרות תביעה כנגד דייר סרבן במקרה שהחוק אינו חל על הנכס וכי מתן זכות תביעה לתובעים הוא פגיעה בזכות הקניין שלה.
בית המשפט קיבל את טענת התובעים במלואה תוך מתן פרשנות חדשנית המאפשרת הגשת תביעה כנגד דייר סרבן גם כשמתחם לא הוכרז כמתחם פינוי-בינוי. בית הדין קבע שאם המחוקק מעוניין לחסום את אפשרות התביעה ביחס למתחמים שאינם כלולים בחוק הרי שהיה עושה זאת במפורש.
במקרה זה נקבע שהנתבעת רכשה את החנות מלכתחילה לצורך הפינוי-בינוי מתוך תקווה לשמש כקבלן העיקרי שלה ומכאן שהזכות שנפגעה לא הייתה זכות הקניין אלא האינטרס הכלכלי. יתרה מזאת, אף אם זכות הקניין עמדה על הפרק, הרי שבבית משותף זכות זו אינה אבסולוטית. לפי ביה"מ, התניית העסקה בביצוע הנתבעת, בלי תחרות עם קבלנים אחרים, היתה בלתי סבירה וחסרת תום לב ולכן הנתבעת אחראית לנזקי התובעים.
לפסיקה עשויות להיות השלכות על תמ"א 38/2 שכן היא מרסנת את זכות הקניין של דייר סרבן שבמיעוט.
הכותב חבר סגל בפקולטה למשפטים במרכז האקדמי כרמל בחיפה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
