בפינה השבועית שלי ברדיו, בתוכניתו של גבי גזית, נשאלתי על רעיון שנולד בעיירה קטנה באיטליה בשם קורילאנו דו'טרנטו, ומיושם בה: למנות פילוסוף עירוני. מדי צהרי יום שישי, הפילוסופית גרציאלה לופו מייעצת לתושבי המקום בכל נושא שמטריד את שלוותם. האם תושבי המקום עומדים להיות נשכרים מן השירות החדש שמספקת העיירה? אני מאמין שכן. עוד אחזור לעצות פילוסופיות, אבל בואו נתחיל את המסע עם שני ענקים.
שופנהאואר מייעץ לאיינשטיין
הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר סבר שאנו יכולים לעשות את מה שאנחנו רוצים, אבל שאל את השאלה המזהירה "האם אנו יכולים לרצות את מה שאנו רוצים?".
הנה יש לכם, קוראים נבונים, חומר למחשבה. הרי אם אינני יכול לרצות את הדברים שמתגנבים, עולים ומשתלטים על רוחי, אזי הרצון שלי אינו חופשי ומחשבותיי ופעולותיי אינן נקבעות על-פי התבונה. לדעתו של שופנהאואר, הרצון הלא מודע הוא האדון השולט, והתבונה היא המשרתת הכנועה שלו. השכל שלנו כלל לא מודע להתרחשויות הגורליות המתחוללות במרתפי הרצון.
אלברט איינשטיין מספר בספרו "העולם כפי שאני רואה אותו" שתובנה זו של שופנהאואר שימשה לו השראה גדולה מאז נעוריו. איינשטיין, שהעריץ את ההוגה הגרמני, סבר שבמשפט הזה נמצאת נחמה גדולה מול המכשולים הרבים שפזורים בדרך חיינו. לפי דעתו של אבי תורת היחסות, באמירה הזו טמונה אפשרות של סבלנות וסובלנות, הן כלפי עצמנו, הן כלפי אחרים; היא מלמדת אותנו לא לקחת ברצינות רבה מדי, לא את עצמנו ולא את בני נוח האחרים. התובנה של שופנהאואר מאפשרת, אליבא דאיינשטיין, להתייחס לכל המתרחש תחת השמש בהומור ובחמלה.
חזרה לשופנהאואר. הנה הפסקה החשובה ביותר במאמר שעוסק בחופש הרצון. כדי להשלים את התמונה, דמיינו אדם שזה עתה סיים יום עבודה מפרך ואומר לעצמו כך: "השעה שש בערב ויום העבודה כבר מאחוריי. אני יכול ללכת לטייל בפארק. אני יכול לשים את פעמיי למועדון ולשתות שש-שבע בירות. אני יכול לטפס על מגדל הפעמון ולראות את שקיעת השמש ואת עירי שוקעת לתוך עלטה. אני יכול ללכת לאופרה או לנמנם בנעימים בהצגת תיאטרון. אני יכול לבקר חבר ילדות הגר בעיר הסמוכה. אני יכול לצאת מן השער לתוך העולם הגדול ולא לשוב לעולם. כל זה תלוי אך ורק בי. יש לי החופש המוחלט לחשוב ולעשות ככל שעולה על רוחי. אולם אני לא אעשה דבר מכל זה, אלא מתוך חופש מוחלט, אחזור הביתה לאשתי".
אילו, כתב שופנהאואר, היו יכולים מימיו השקטים והרדודים של האגם הנמצא בפרברי עירי לדבר, הם היו מספרים סיפור השקול לסיפורו של האיש: "אנו יכולים לחולל גלים גבוהים (אם אנחנו ים בזמן סערה); אנו יכולים ליפול במהירות עצומה ולעשות המון רעש וקצף (אם אנחנו מפל); אנו יכולים להתרומם לגובה רב תוך יצירת צורות גיאומטריות מפוארות (אם אנחנו מזרקה); אנו יכולים להתאדות ולא תראו אותנו יותר (אם אנחנו מים בסיר רותח); ברם מתוך רצון חופשי לגמרי החלטנו להישאר מים שקטים וצלולים באגם הקטן".
אני מקווה שאתם צוללים למעמקי האנלוגיה היפה.
אז מהי בדיוק הנחמה שמצא איינשטיין? ובכן, בראש ובראשונה נוכל להשתחרר מן החרטות האיומות שפוקדות כל אחד ואחת מאיתנו. אנשים רבים מתייסרים בצער ובחרטה וסבורים שהיו יכולים לחיות חיים טובים יותר, משמעותיים יותר ומעניינים יותר. אבל אין הדבר כך. אם אתם "אגם", אינכם יכולים להצטער שמעולם לא עשיתם גלים גבוהים. ה"מזרקה" לא אמורה להצטער שמעולם לא נחה על מי מנוחות. אנחנו זה אנחנו.
ההבנה שהרצון שלנו אינו חופשי, סבר איינשטיין, משחררת אותנו מהאחריות מטילת האימה, אחריות שאינה לפי כוחותינו.
וזאת הנקודה שבה נחזור לרגע לעיירה האיטלקית ולרעיון החביב של פילוסוף מייעץ. אם איינשטיין נזקק לעצות פילוסופיות, על אחת כמה וכמה שבני אדם אחרים צריכים, ופילוסוף מייעץ הוא פתרון נהדר.
המזרקה והאגם
ברוח דבריו של שופנהאואר כתבתי עצה פילוסופית משלי שתתפרסם בספר "מחשבות לעת לילה" שייצא לאור בקרוב בהוצאת כינרת-זמורה-ביתן. הנה טעימה ראשונה מהספר:
"האגם השקט התבונן שנים במזרקה מרהיבת העין אשר שכנה בסמיכות אליו וקינא קנאה גדולה בצורות היפות שיצרה ובצלילים שהפיקה. כמה היא שובבה! כמה חיים יש בה! היא אינה נחה לרגע, לא מחמיצה אף דקת חיים. 'כמה משתוקק אני להיות מזרקה, לחיות את חייה מלאי העניין והשמחה. הלוא פעמים אין מספר שמעתי אנשים צוהלים למראה תעלולי המים שלה. לידי הם סתם עוברים בשקט, יש כאלה שמחזיקים משום מה ידיים ולעיתים פשוט מתיישבים על הדשא או על אחד הספסלים שסמוכים אליי ומשתעממים מן המראה המשעמם. הלוואי והייתי מזרקה, אך אני אגם וגם בתור אגם אין בי שום דבר מיוחד; אינני עמוק ואינני גדול וגם אינני יפה תואר'.
המזרקה התבוננה שנים באגם השקט והצלול ולא היה גבול לקנאתה. לאיזו שלווה הוא הצליח להגיע! אין הוא מנסה לעשות רושם על איש ומימיו אינם ממהרים לשום מקום ולבטח לא הולכים לעשות שום תרגילים אקרובטיים. 'אני מכורה לתשומת ליבם של העוברים ושבים, עושה הכול על מנת לגרום להם להתפעל ממני. אך כבר תשו כוחותיי. עד כמה מאושר לבטח האגם שאנשים מטיילים סביבו מבלי שהוא נאלץ לבדר אותם. הם יושבים על שפתו ונהנים מן הקול החרישי שמשמיעים גליו הזעירים. הכול בא לו בקלות. אם אפסיק להפיק צורות, איש לא יטייל סביבי, איש לא יסתכל עליי. אין בעולם דבר עלוב יותר מאשר מזרקה דוממת. מה חזקה כמיהתי להיות אגם שליו, הייתי נותנת הכול כדי להתחלף איתו ולו לזמן מה'.
ולפני שנסיים, אני מנצל את הבמה להתנצלות קצרה: מעתה ועד אחרי החגים אפרסם את הטור רק פעם בשבועיים. הספר שממנו ציטטתי עתה גוזל את רוב זמני ולא מאפשר לי להתרכז בטור כפי שהייתי רוצה. עמכם הסליחה!
haims@globes.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
