האם ראיין לוכטה ינשל את מייקל פלפס מהמלכות בבריכה האולימפית?

זריקת חביות בירה מעל הראש, הפיכת צמיגים במשקל 295 ק"ג, גרירת שרשראות במשקל 260 ק"ג ו-70 אלף מטרים במים בשבוע. "מה שהוא עושה זה לא שפוי", אומרים הקולגות של ראיין לוכטה, שמגיע ללונדון לאולימפיאדה

אפשר לכנות את המשחקים האולימפיים "16 ימים של תהילה", כמו שבאד גרינספן עשה בסדרת הסרטים הדוקומנטריים הידועה שלו, אבל חשוב לזכור שיש היררכיה מאוד ברורה בגישה לתהילה במשחקים: לפני כולם, ובמרחק עצום, עומדות תחרויות האתלטיקה והשחייה. השחייה והאתלטיקה משמשות כעוגנים של הלו"ז האולימפי (השחייה בשבעת הימים שאחרי טקס הפתיחה, האתלטיקה בתשעת הימים הנותרים), מושכות יותר צופים מכל ענף אחר (כל המשדרים של רשת NBC ממשחקי בייג'ין 2008 שעברו את סף שלושים מיליון צופים בארצות הברית היו בערבים שבהם שודרה שחייה), ובעיקר אחראיות לספק את אותם רגעים אולימפיים שאין דומים להם - כלומר את הסיפורים של המשחקים.

לסיפורים של המשחקים האולימפיים אין חוקים. הם יכולים להגיע משום מקום (אבבה בקלה האתיופי רץ יחף ומנצח את המרתון במשחקי רומא 1960, אוסיין בולט מתניע מחדש את הדיון על קצה גבול היכולת האנושית בבייג'ין 2008), ובאותה מידה הם יכולים להיות נקודת השיא של נרטיב שנבנה במשך תקופה (קרל לואיס משחזר את ההישג של ג'סי אוונס עם ארבע מדליות זהב בלוס אנג'לס 1984, מייקל פלפס שובר את השיא של מרק ספיץ עם שמונה מדליות זהב בבייג'ין 2008).

במקרה של משחקי לונדון 2012, שייפתחו הערב, הנרטיב המרכזי של תחרויות השחייה נבנה במשך שלוש שנים. ולמרות התפקיד החשוב שפלפס בן ה-27 משחק בו, בכלל לא בטוח שהוא הכוכב הראשי. שמו של האיש שמערער על מעמדו של פלפס בבריכה ומחוץ לבריכה הוא ראיין לוכטה.

לוכטה, שיחגוג יום הולדת 28 במהלך המשחקים (ב-3 באוגוסט), רחוק מלהיות אלמוני: יש לו שש מדליות אולימפיות, כולל שלוש מזהב; הוא שיאן העולם במאתיים מטרים מעורב אישי ושיאן העולם לשעבר במאתיים גב; ובין 2004 ל-2010 הוא היה פחות או יותר היחיד שנתן לפלפס תחרות אמיתית באליפויות הגדולות. מאז 2010, ויש בעולם השחייה קונצנזוס, שכולל את מאמנו של פלפס בוב באומן, על הקביעה הזו, לוכטה הוא השחיין הטוב בעולם. ואף רגע לא המחיש את הסטטוס החדש שלו יותר מגמר המאתיים מטרים חופשי באליפות העולם בשנחאי, סין, לפני שנה.

מאתיים חופשי הוא אמנם לא המשחה הכי חזק של פלפס, שמתמחה במעורב אישי ובפרפר, אבל גם לא של לוכטה, שמצטיין יותר במעורב אישי ובגב. בגמר בשנחאי לוכטה שילב להילוך שלפלפס פשוט לא היה אחרי מאה המטרים הראשונים, וניצח בפער מספיק גדול (35 מאיות) כדי להבהיר שלא מדובר באירוע חריג.

כמה שניות אחרי הנגיעה בקיר לוכטה צף לכיוון פלפס כדי לקבל את ברכתו, כמו בסצנה מ"הסנדק", ופלפס מוציא את יד ימין מהמים כדי לברך את לוכטה ומיד מביט למעלה על לוח התוצאות במבט, שאם מקליקים על Pause כדי להקפיא אותו, נראה בעיקר מבולבל, ואז מחלץ את ידו מידו של לוכטה ומעביר אותה על שיערו כמו שעושים אנשים במבוכה. יומיים אחר כך לוכטה השאיר את פלפס מאחור גם בגמר המאתיים מעורב אישי, שבר את שיא העולם (שהוא קבע שנתיים קודם) במשחה, ומיתג את עצמו כמנצח הגדול של אליפות העולם.

לוכטה סיים את אליפות העולם בשנחאי עם חמש מדליות מזהב (ארבע אינדיבידואליות) ואחת מארד; הופעה פלפסית לכל דבר, שלא רק סימנה את היריבות ביניהם ככותרת ראשית במשחקי לונדון, אלא גם שכנעה את התקשורת ואת המפרסמים האמריקאים שלוכטה טוב לעסקים לפחות כמו פלפס, אם לא יותר. כמותג, אמר בוב דורפמן, מנהל הקריאיטיב בסוכנות הפרסום בייקר סטריט, יש מעט מאוד ספורטאים שיכולים למשוך אנשים כמו לוכטה, כי "הוא גם נראה כל-כך טוב וגם יש לו פוטנציאל לזכות בזהב. אם הוא לא יכול לנצח את פלפס בשום דבר אחר, הוא יכול לנצח אותו בקטגוריה הזו".

האמת היא שלוכטה כבר ניצח את פלפס, וכל ספורטאי אולימפי אחר לצורך העניין, בקטגוריה הזו: ביוני הוא הפך לגבר הרביעי בלבד שמופיע על שער מגזין האופנה ווג (קדמו לו ריצ'רד גיר, ג'ורג' קלוני ולברון ג'יימס), בתמונה עם שוערת נבחרת ארצות הברית בכדורגל הופ סולו ועם הטניסאית סרינה וויליאמס שצילמה אנני ליבוביץ'; טוני הילפיגר וראלף לורן מלבישים אותו לאירועים; סוכנות הדוגמנות פורד מודלס החתימה אותו; המגזין Men's Health הכריז עליו כבעל הגוף הגברי הטוב באמריקה; והניו יורק טיימס הקדיש לו פרופיל במדור האופנה תחת הכותרת "הדרך להיות סמל סקס אולימפי".

עכשיו השאלה היחידה היא אם ריאן לוכטה יצא מלונדון רק כסמל סקס, או גם כאייקון ספורט שעשה משהו שעד לא מזמן נשמע כמו מדע בדיוני: להתעלות, במשחקים האולימפיים, על גדול הספורטאים האולימפיים בכל הזמנים, מייקל פלפס.

קרב מלכים

פלפס ולוכטה יתחרו זה בזה בלונדון בשני המשחים הכי קשים בלו"ז האולימפי: 400 מעורב אישי ומאתיים מעורב אישי. במבחנים האולימפיים של ארצות הברית, שהתקיימו לפני חודש באומהה, נברסקה, לוכטה ניצח את פלפס ב-400 מעורב, והפסיד לו בתשע מאיות השנייה במאתיים מעורב אחרי מירוץ אדיר. גמר המאתיים מעורב התחיל רק 25 דקות אחרי שלוכטה ניצח בגמר המאתיים גב, משחה שגובה מס רציני מהגוף בגלל ההסתמכות הרבה על הרגליים. אבל הערב של לוכטה לא הסתיים שם.

15 דקות אחרי ההפסד לפלפס הוא קבע את הזמן השישי בטיבו בחצי גמר המאה פרפר, משחה שהוא נרשם אליו בעיקר כניסוי (בגמר הוא סיים שלישי), והשלים הישג מטורף: שלושה מירוצים ברמה עולמית בתוך 53 דקות. היחיד שאי-פעם עמד במאמץ דומה לזה היה פלפס, במבחנים האמריקאיים למשחקי אתונה 2004.

לוכטה מסוגל למאמץ העל אנושי הזה כי משטר האימונים שהוא אימץ לקראת משחקי לונדון אחראי למוניטין היחסית חדש שלו לא פחות, ואולי יותר, מהמדליות ומהשיאים. "מה שהוא עושה זה לא שפוי", אמר הספרינטר קולן ג'ונס, שיתחרה בלונדון בחמישים ובמאה מטרים חופשי. "אני יכול להתחייב שבשנתיים האחרונות אף אחד בשחייה לא התאמן יותר קשה מהילד הזה. הוא פשוט אוהב כאב".

הכאב של לוכטה מתחיל בהשכמה ב-5:30 בכל בוקר. שלושה ימים בשבוע הוא בבריכה גם בבוקר (8:30-6:00) וגם אחר הצהריים (17:30-14:00); בארבעת הימים האחרים משלימים את אימוני השחייה, שמסתכמים בשבעים אלף מטרים בשבוע, בהרמת משקולות ו/או באימוני כוח במשך תשעים דקות עם מאמן הכוח מאט דלאנסי, לשעבר מתחרה בתחרות האיש החזק בעולם. הרוטינה של לוכטה באימונים האלה כוללת זריקת חביות בירה מעל הראש, הפיכת צמיגים במשקל 295 קילוגרמים וגרירת שרשראות במשקל 260 קילוגרמים למרחק עשרים מטרים (מומלץ לסרוק את הברקוד המצורף מימין ולקבל הצצה לתוכנית האימונים).

"עבדתי עם כמה אתלטים קשוחים", אמר דלאנסי. "אף אחד לא יותר קשוח מראיין, הוא לא מפחד להקיא". פחד הוא רגש שרוב הזמן נעדר מהחיים של לוכטה - גם על היבשה וגם במים. "במים מדובר ביתרון מובהק כי ראיין הוא לוקח סיכונים", הסביר גרג טרוי, המאמן של לוכטה בעשר השנים האחרונות, והשנה גם מאמן הגברים בנבחרת האולימפית של ארצות הברית. "הוא לא מפחד לשחות עם הטובים ביותר. הוא לא מפחד לשחות בכמה משחים שונים. במירוץ הוא לא מפחד להתחיל מהר או לחכות ולראות אם הוא יכול להשיג את כולם בסוף. כמתחרה מולו, אתה אף פעם לא יודע מה הוא הולך לעשות". הבעיה של טרוי מתחילה כשלוכטה יוצא מהמים, היות שגם על היבשה אי-אפשר לנחש אף פעם מה לוכטה הולך לעשות.

ההבנה הזאת היכתה בטרוי, שהמשרה העיקרית שלו היא המאמן הראשי של תוכנית השחייה באוניברסיטת פלורידה, עוד כשהוא הגיע לראות את לוכטה מתחרה באליפות פלורידה לתיכונים ב-2001. כמה דקות לפני גמר ה-500 מטרים חופשי, טרוי וסטיב לוכטה, אביו של ראיין, מצאו את השחיין הצעיר באולם הסמוך לבריכה, זורק לסל בחליפת השחייה שלו. "אמרתי, 'ראיין, מה לעזאזל אתה עושה? אתה שוחה במשחה הבא!", סיפר אביו. "הוא אומר, 'עוד זריקה אחת, אבא'. הוא קולע, אומר 'Yeah!', לוקח את הכובע ואת משקפי השחייה ורץ מחוץ לאולם. גרג מסתכל עליי, כאילו, נראה לך שאני מגייס את הילד הזה?".

אחרי שלוכטה ניצח את המירוץ בהפרש של למעלה מעשר שניות, המילים הראשונות שיצאו לטרוי מהפה היו "אני רוצה אותו".

לא מוותר על האקסטרים

טרוי רצה את לוכטה אפילו, ואולי מפני, שמדובר בחיה נדירה: נפש חופשייה בספורט שמקדש מסגרות נוקשות. לוכטה גדל באפסטייט ניו יורק (רוצ'סטר), ילד סנדוויץ' בין שתי אחיות גדולות ושני אחים קטנים. אביו, סטיב, היה שחיין מעולה ברמת המכללות שנעשה מאמן שחייה והעביר את משפחת לוכטה לפלורידה בגלל הצעת עבודה כשראיין היה בן 11. בפלורידה, הש*משית תמיד, ראיין אמנם המשיך להתקדם כשחיין: עד גיל 12 הספיקה איל*נה, אמו הקובנית שגם לה יש רקע בשחייה, ללמד אותו את כל הסגנונות וללטש את התנועות שלו כמעט לרמת השלמות; מגיל 12 ועד סוף התיכון הוא התאמן תחת אביו, אבל אז גם גילה את הגלישה (במים שורצי כרישים), ואת הסקייטבורד, ואת הכדורסל, ואת הברייקדנסינג, ובעיקר גילה שיש עולם שלם מחוץ לבריכה ושאין לו בעיה לשלם מחיר כדי להיות חלק ממנו.

המחיר שלוכטה שילם על ההחלטה לחיות בעולם האקסטרים הגיע בצורת פציעות, לרוב מוזרות. במהלך הקריירה שלו לוכטה הספיק להיפצע בגלל נפילה מעץ; לשבור רגל בעקבות תאונה עם הקטנוע שלו (שישה שבועות לפני אליפות העולם במלבורן ב-2007. הוא עדיין שחה את כל המשחים שלו, קבע שיא עולם במאתיים מטרים גב וזכה בחמש מדליות); לנקוע את הקרסול ממשחק עם הדוברמן שלו, קרטר, לפני המשחקים האולימפיים בבייג'ין; לקרוע את המיניסקוס בגלל ברייקדנסינג (ניסה לחקות בסלון רקדנים שראה ב-MTV לפני אליפות ארצות הברית בבריכות קצרות ב-2009); ושוב להיפצע בתאונה עם הקטנוע, חודש לפני אליפות העולם ב-2011.

הפציעות האלה אולי לא באמת האטו את הקריירה של לוכטה, אבל היה דרוש שינוי כדי להזניק אותה לנקודה שבה היא נמצאת היום. השינוי הגיע משני מקורות. הראשון היה הקרע במיניסקוס ב-2009, שכתוצאה ממנו לוכטה ישב בבית והשמין (גובהו 1.88 מטרים על 84 קילוגרמים של שרירים, שיכולים בקלות להפוך לשומן מחוסר פעילות). לוכטה, שעד אז טחן פאסט פוד בלי לחשוב פעמיים (באולימפיאדת בייג'ין הוא אכל מקדונלדס "בארוחות בוקר, צהריים וערב", בעיקר מחשש מווירוסים במזון המקומי), התחיל לאכול בשרים יותר רזים ולשלב גם ירקות ופירות בתפריט שלו, שבתקופות אימונים מורכב מחמש ארוחות ומ-12 אלף קלוריות ביום. כשחזר לפעילות לוכטה שם לב שהוא מצליח לחבר "יותר משני אימונים טובים ברציפות. יש לי שבוע שבו האימונים הם בלתי ייאמנו, ואני חושב שזה בזכות הדיאטה".

המקור השני לשינוי, הקטליזטור של משטר האימונים שהוא נכנס אליו, היה "מה שפלפס עשה ב-2008", אמר לוכטה, "ומה שהוא מסוגל לעשות. זה דוחף אותי בכל יום באימון כי ככה בדיוק אני רוצה להיות. אני רוצה לנצח אותו". ללוכטה ולפלפס יש מערכת יחסים טובה, שמבוססת על סוג של אחוות גברי אלפא. בכל תחרות גדולה מאז 2008, בסוף כל יום, לוכטה, פלפס ושחיינים נוספים מהנבחרת האמריקאית יושבים לשחק קלפים. יש רק חוק אחד מסביב לשולחן: לא מדברים על שחייה. "זה כמו 'מועדון קרב'", אמר קולן ג'ונס, השותף לחדר של לוכטה באליפויות הגדולות. "אתה פשוט לא עושה את זה. ברור שיש איבה. הם ספורטאים היפר-תחרותיים. אבל הם תמיד היו מסוגלים לשים את זה בצד מחוץ לבריכה".

היכולת של לוכטה לצאת מהבריכה ולשים בצד לא רק את היריבות עם פלפס, אלא את כל הלחץ והקשיים והכאב ואת התסכול שמתלווים להכנות לאירוע כמו המשחקים האולימפיים, היא לא פחות מפנומנלית. לוכטה עדיין גולש, עדיין נוסע על סקייטבורד ועושה טריקים. "אני קופץ ממדרגות", הוא מעיד, "אני משחק כדורסל כל הזמן. אני עדיין חסר זהירות. אני לא הולך לשנות את מי שאני. אם המאמן טרוי היה יכול, הוא היה שם אותי בבועה ומשאיר אותי שם, אבל הוא יודע שאני צריך להיות עצמי, אחרת לא הייתי האתלט שאני היום".

הפעם היחידה שבה טרוי הטיל וטו הייתה כשלוכטה רצה לנסות סקיידייבינג בהוואי בסתיו 2010. "ביקשנו ממנו לא לעשות דברים", אמר טרוי, "אבל הוא חייב לחיות את החיים שלו. אני פשוט חושב שהוא נהיה קצת יותר מודע לדברים האלה ועשה בחירות יותר טובות".

כוכב רוק ואייקון אופנה

הבחירות של לוכטה יכולות להשפיע לפחות על 93 מיליון אמריקאים ששוחים באופן קבוע ומוציאים 1.4 מיליארד דולרים על ציוד שחייה בכל שנה. לכן בספידו, הספונסר הראשי של לוכטה מאז 2006, החליטו לתת לו להפוך את האובססיה שלו לסניקרס (יש לו יותר מ-130 זוגות בבית) לסוג של מקצוע: ב-2010 לוכטה עיצב לחברה קולקציית נעליים שקיבלה חשיפה רצינית בעיקר בגלל נעליים ירוקות מעוטרות באבני חן, עם שרוכים מסאטן, שהוא נעל בכל אחת מחמש הפעמים שבהן הוא עלה על הפודיום באליפות ארצות הברית באירוויין, קליפורניה.

"הוא רצה ירוק, הוא רצה מנצנץ", אמרה קייטי מאלון, מנהלת השיווק של ספידו. "הוא אוהב לתת הצהרה כשהוא הולך על שפת הבריכה. בתוך החברה אנחנו תמיד מתייחסים אליו ככוכב הרוק של קהילת השחייה. אם מישהו זז שמאלה, הוא זז ימינה. הוא רוצה לבלוט".

לוכטה בלט, ולא רק בגלל התוצאות שלו בבריכה, גם במבחנים האולימפיים לפני חודש באומהה: הוא נעל סניקרס של אדידס, שהוא עזר לעצב, בצבעי הדגל האמריקאי, כשהפעם הטוויסט היו כנפיים, במעין הומאז' לסנדלים של האל היווני הרמס.

היעד הבא של לוכטה, שכבר התחרה בעבר בבגד ים ורוד, הוא לעצב בגדים, בעיקר כי הוא "רוצה להיות שונה, ואופנה נותנת לי את הפתח לעשות את זה". ספידו, שמוכרת את הסניקרס הירוקים של לוכטה ב-25 דולרים, תיתן לו את ההזדמנות הראשונה שלו גם בעולם הטקסטיל; הוא כבר עובד על קו הלבשה משלו בחברה, שקיבל את השם Rocker. בינתיים תדמית הרוקר של לוכטה (הוא בכלל מעדיף היפ-הופ) מכניסה לו 2.3 מיליון דולרים בשנה, שרובם מגיעים מחוזי חסות עם גייטורייד, ניסאן, ג'ילט, ראלף לורן, AT&T ועם ענקית הביטוח Mutual of Omaha, פלוס ההכנסות מסרט ההדרכה לכושר גופני (Lochte HardCore) שהוא הוציא השנה.

הופעה מוצלחת בלונדון תפעיל את סעיפי הבונוסים שיש ללוכטה בחוזים עם ספידו ועם גייטורייד, ויכולה להקפיץ את ההכנסות שלו ליותר מ-3 מיליון דולרים ב-2012. זה אמנם עדיין לא ברמה של פלפס, שמכניס 5.25 מיליון דולרים בשנה, אבל האופק המסחרי של לוכטה נראה הרבה יותר מבטיח, היות שבניגוד לפלפס, שמתחייב בכל הזדמנות אפשרית שיפרוש אחרי אולימפיאדת לונדון, לוכטה כבר מסתכל לעבר ריו דה ז'נרו 2016. "אני יותר משמח על כל הזדמנות שיש לי להתחרות נגד הטובים ביותר בעולם", אמר לוכטה. "אני בהחלט רוצה להיות במשחקי 2016. אחרי 2016, אם אני עדיין אהנה בספורט, אני בהחלט אמשיך עד 2020. אם כי אני אהיה ממש זקן".