ה"שו" של אן רומני היה גלגל הצלה לבעלה; האם זה יעזור?

באמות המידה של ריאליטי שו, נאומה של אן רומני אמש (ג'), בוועידת המפלגה הרפובליקנית בטמפה, קצת איכזב. הרגשנות שבו ננסכה במינונים נמוכים מדי ("כאילו כדי לצאת ידי חובה", אמר פרשן כתום הנאום). ספקטקל רווי דמעות על מאבקה בטרשת נפוצה ובסרטן השד נחסך מהצופים. דבריה לא בדיוק נשמעו כיוצאים מהלב. ובעיקר: חורי ההצצה שפתחה הנואמת לחייה היו סלקטיביים, במאמץ לשנות את דימוי משפחת רומני כמשפחה שטובלת בכסף ומציידת את בתיה במעליות למכוניות. במשפט אחד: זה היה נאום פוליטי יותר מאישי, למרות שכותביו דאגו לשזור בו מילים כ"אהבה" ו"נפגשנו בתיכון".

לכן, באמות מידה של תועלות פוליטיות, אין ודאות שההופעה של אן רומני, שהיתה אמורה להיות האירוע החשוב ביותר בוועידה, תשיג את מטרתה ותרכך את הדימוי הקר, הבלתי סימפטי, של בעלה, מיט, שנמשח אמש רשמית למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. הרי היה ברור שהאשה הסגורה והמסוייגת הזו גויסה, גם אם לא בעל כורחה, להפיח חיים חדשים בקמפיין המדשדש של בעלה. החשיפה הזו לפני המון משולהב, מצומצמת ככל שהיתה, היתה תרומתה למיזם הגדול ביותר של משפחתה. היא השליכה גלגל הצלה למיט. האם זה יעזור? האם הבוחרים שטרם החליטו, ומדובר באחוזים מעטים של ציבור הבוחרים, יקנו את הקלישאה "אתם יכולים לסמוך על מיט; הוא לא ייכשל". האם אנשים יאמינו להצהרתה שהיא ובעלה התגוררו בדירת מרתף בתחילת חייהם המשותפים?

"קראתי באיזה מקום שלמיט ולי היו נישואין מהאגדות", היא אמרה. "באגדות שאני קראתי, לא סיפרו על ימי חורף גשומים ארוכים, ארוכים, עם חמישה ילדים שצורחים כולם בבת אחת. ובאגדות האלה לא היו פרקים על טרשת נפוצה וסרטן השד. נישואין מהאגדות? לא, בכלל לא. אבל יש לנו נישואיין אמיתיים".

ובעוד שנאומה של אן רומני היה אמור להיות "אישי", מושל מדינת ניו-ג'רזי, כריס כריסטי, נשא את הנאום הפוליטי המרכזי. המסר המרכזי שלו: רומני יאמר לאזרחים את "האמיתות הקשות" שנחוץ להפנימן כדי להתגבר על המשבר הכלכלי וללצמצם את האבטלה.

כריסטי, שיש רואים בו מועמד לנשיאות בשנים הבאות, אמר כי הצליח לאזן את התקציב של מדינת ניו-ג'רזי ובה בעת לקצץ במיסים בגלל נכונותו לצאת למאבק באיגודים המקצועיים ולאלצם להכניס שינויים גדולים בקרנות הפנסיה של עובדי מדינה, ששעטו לקראת פשיטת רגל.

כפי שמראים הסקרים האחרונים, ארה"ב מוסיפה להיות מפולגת. שיעור התמיכה ברומני וביריבו הדמוקרטי, ברק אובמה, זהה, מבחינה סטטיסטית. בפרספקטיבה היסטורית, זה לא היה צריך להיות כך. זו קלישאה, אך גם עובדה, שהאמריקנים מצביעים פי מצב כיסם. כאשר הכלכלה מקרטעת, הבוחרים מטאטאים את הנשיא המכהן. גו'רג' בוש האב חזר עטור ניצחון ממלחמת עיראק הראשונה, אבל ביל קלינטון שלח אותו חזרה לטקסאס ב-1992, אחרי תקופת כהונה אחת בלבד, בגלל המצב הכלכלי העכור באותה תקופה.

אבל אובמה נותר חסין, יחסית, מהשפעות המצב הכלכלי הנוכחי. רומני אינו מסוגל לרכב על גלי המרירות הציבורית ולגבש רוב בקרב הבוחרים. השפל המתמשך בשוק הנדל"ן והאבטלה שתקועה סביב 8.3% אינם מניף אותו בסקרים. למה? הנה התשובה שהציע אתמול בעל הטור פרנק ברוני ב"ניו יורק טיימס": "(רומני) הצליח איכשהו להגיע למרחק סנטימטרים ספורים ממשרה הרמה ביותר עלי אדמות... למרות אי יכולתו, ואפילו סירובו, להתחבר עם אנשים, ולמרות העובדה שרוב תומכיו, לרבות מרבית הרפובליקנים, לא בדיוק מתעלפים לרגליו מרוב התלהבות אלא פשוט משלימים עם העובדה שהוא המועמד הרפובליקני". פרשנים אחרים אומרים שמה שמאחד את תומכי רומני הוא סלידתם מאובמה, לא הערצה למועמד הרפובליקני.

הוועידה הרפובליקנית היא המכשיר העיקרי שבידי המפלגה לשנות דימויו של רומני, לנסות לחבב אותו על הבוחרים. ועידות שתי המפלגות נעשו מכשיר שיווקי שנועד למכור את המועמד שלהן.

אבל, כפי שכתב ברוני: "לעיתים קרובות, הוועידה המפלגתית היא הונאה קהילתית, שבמהלכה הנואמים והקהל מפגינים כלפי חוץ התלהבות שגדולה פי 10 מההתלהבות שהם חשים בתוכם פנימה, וביטחון במועמדם למרות שעמוק בלב הם מתפללים שאכן יהיה להם ביטחון כזה".