מחיר החופש של עד המדינה

ההחלטה שלא לחשוף את שמו ואת תמונתו של ש"ד, עד המדינה בפרשת הולילנד, עוררה ביקורת רבה. הטענה המרכזית נגד ההחלטה נסבה סביב עיקרון פומביות הדיון והצורך לאפשר ביקורת על המשפט, שלפיה אין זה ראוי שעדות של אדם, בין היתר נגד מי שהיה ראש ממשלת ישראל, לא תעמוד למבחן הציבור על כל היבטיה. מרכיב חשוב במבחן הזה, כך נטען, הוא חשיפת שמו ופרטיו של האיש.

מנגד, בית המשפט סבר אחרת וקבע כי איסור הפרסום מיועד להבטיח סביבה שקטה ואורח חיים סביר לעד המדינה, כדי שלא תיגרם הפרעה לעדותו.

תוכנית הטלוויזיה "כלבוטק" החזירה את הדיון בסוגיה אל קדמת הבמה, כאשר החליטה להעלות תוכנית תחקיר על ש"ד. מי שסייעה בכך הייתה גם הפרקליטות, שמיהרה לבקש מבית המשפט להרחיב את איסור הפרסום ביחס לש"ד, באופן שיכלול בנוסף לאיסור פרסום שמו ותמונתו, גם פרטים אישיים שלו הנוגעים לעברו - אותם פרטים ש"כלבוטק" רצתה לעשות בהם שימוש.

המרכיב של "הפרעה לעדות" חזר בטיעונים גם כאן, ביחס לפרסומים הצפויים. עוד נימקה הפרקליטות כי הדבר מתבקש "לנוכח מסע ההכפשות שעורכת התקשורת נגד העד".

זכויות הנאשמים למשפט הוגן

בית המשפט המחוזי לא התרשם מהטענות ודחה את הבקשה. הפרקליטות ערערה על החלטת המחוזי לבית המשפט העליון, וזה לא נתן פסק דין סופי בעניין, אולם החליט לא לאשר את הבקשה להרחיב את צו איסור הפרסום לעת עתה, והתוכנית "כלבוטק" שודרה כמתוכנן.

הוויכוח הזה מעלה על פני השטח סוגיה רחבה הרבה יותר, הקשורה לפומביות הדיון ולזכותם לפרטיות של אלה ששותפים לדיון משפטי. החוק במתכונתו הנוכחית מספק הגנה על עד במשפט רק אם עולה הצורך בכך לשם הגנה על ביטחון העד, או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיותו.

מול שיקולים אלה ניצבים זכויות הנאשמים למשפט הוגן ועיקרון פומביות הדיון, אשר גלומה בו זכות הציבור לקבל את המידע המלא על הנעשה בבית המשפט ולאפשר ביקורת וסיוע לחקר האמת.

התפיסה שלפיה דיוני בית צמשפט צריכים להיות פומביים 'זוכה' לכרסום בשנים האחרונות, לנוכח צמיחתו של האינטרנט וחופש המידע בו. מה שהיה נקבר פעם באותם ספרים כחולים אשר קיבצו את פסקי הדין, חשוף היום במנועי החיפוש ברשת.

עובד שתובע את מקום עבודתו, ימצא אחר-כך את הסכם העבודה האישי שלו שצורף לתביעה, חשוף לעין כול. באותו אופן, מי שנפגע בתאונת דרכים, חלילה, עלול למצוא את כל תיקו הרפואי ברשת.

במשרד המשפטים כבר הפנימו את חשיבות הסוגיה ומינו ועדה, בראשות שופט בית המשפט העליון (בדימוס) יצחק אנגלנדר, כדי לבחון אם צריך להרחיב את האפשרויות שלפיהן ייקבע איסור פרסום על דיוני בתי המשפט ופרטי פסקי דין.

לחופש יש מחיר

העיסוק בשאלה, אם כן, נבע מההכרה בחשיבות ההגנה על האדם ה"פרטי", האדם אשר מוצא את עצמו חשוף ברשת, רק בשל שהיה שותף להליכים משפטיים. כלל לא עלתה לדיון המחשבה שיש להרחיב את איסור הפרסום על אותם מצבים שבהם קיים עניין ציבורי.

בעניין ציבורי, הכוונה לאופן שבו שהציבור יוכל להפיק מהפרסום תועלת, בבואו לשקול את עמדותיו בנושאים ציבוריים - להבדיל מ'עניין לציבור', המונע מסקרנות רכילותית גרידא.

ש"ד, על-פי עדותו הוא, היה שותף לעבירות על החוק אשר להן הוא טוען ובעניינן הוא מעיד. עדותו במעמד של עד מדינה אמורה לזכותו בחופש, למרות שותפותו לעבירות, אולם לחופש הזה יש מחיר. גם ש"ד צריך היה לדעת כי המחיר הוא זכות הציבור לדעת ולעקוב אחר ההליך המשפטי, ובתוך כך להכיר את הנפשות הפועלות משני הצדדים.

העמדתו לעדות של אדם, אל מול מי שהנהיג את מדינת ישראל, אינה עניין של מה בכך. אבל דומה שדווקא המקרה הזה, שבו ש"ד מבקש להפליל ראש ממשלה לשעבר, היה ראוי למחשבה נוספת, ולא בכיוון של צמצום הפרסום.

מי שרוצה לזכות בחופש האישי שלו במחיר הפללה של אישיות כה בכירה, צריך לעמוד בפני הציבור חשוף וגלוי למבחן האמת, ולא ליהנות מאותה כסות שיצרה עבורו הפרקליטות. החיפוי הזה משאיר תחושה שלא משפט של צדק מתנהל כאן, אלא משפט דרייפוס נוסח ישראל 2012.

הכותב הוא מומחה לדיני תקשורת וטכנולוגיה ומחבר הספר "ההגנה על הפרטיות בישראל".