רומני איש ערב

יש שתי אפשרויות: אחת, שמיט רומני, הטוען הרפובליקני לנשיאות, גילה פרצה בחומת המגן של ברק אובמה; או שמיט רומני מיואש, ונוטה לאובדן עשתונות.

המושל לשעבר תקף את ברק אובמה במלים חריפות במיוחד שעות אחדות לאחר שאספסוף התנפל על שגרירות ארה"ב בקהיר ועל הקונסוליה האמריקנית בבנגאזי, לוב; ועוד לפני שנודע כי שגריר ארה"ב בלוב נהרג בהתקפה. מטה רומני פרסם את הודעת הגינוי לנשיא במוצאי אחד-עשר בספטמבר, שהפך ליום התייחדות לאומי בלוח השנה האמריקני. מלכתחילה התחייבו הוא והנשיא שלא לתקוף זה את זה במהלך היום הנורא.

גם למחרת, זאת אומרת ביום רביעי בשבוע שעבר, חזר רומני על ביקורתו. הוא הטיל על הנשיא את האחריות להתקפות, מפני שהוא, אובמה, הצדיק את התוקפים. איך בדיוק הוא הצדיק? שגרירות ארה"ב בקהיר שלחה טוויטר, שבו גינתה סרט-פלסתר נגד הנביא מוחמד, מבית היוצר של קבוצת נוצרים קופטיים בקליפורניה (נראה שאחד מהם התחזה לישראלי). הטוויטר האמור נשלח לפני ההתקפה, בתקווה למנוע אותה.

רומני הרחיק מאוד לכת. הנשיא לא סתם "הצדיק" את התוקפים, אלא פנה עורף ל"ערכיה של אמריקה". אחד הערכים האלה, החקוק באבן (התיקון הראשון לחוקה, 1791), זה המבטיח חופש דיבור לכול וללא תנאי. אובמה בגד בערך הזה, מפני ששגרירותו בקהיר ערערה על חופש הדיבור של יוצרי הסרט.

"לתקוף את המפקד העליון"

זו הייתה, אולי, אחת ההצהרות הסהרוריות ביותר שהניבה הפוליטיקה הנשיאותית. פרשן בכיר באתר הרשת של ה"וול סטריט ג'ורנל", מתנגד חד משמעי של הנשיא, כתב אתמול, שרומני חזר וגילה כי הוא ניחן ב"אוזני בדיל". תחת הכותרת המלגלגת "רומני איש ערב", כתב מאתיו קמינסקי, ש"רומני בחר לתקוף את המפקד העליון של כוחות ארה"ב, בעיצומו של משבר".

פרשנית בכירה אחרת של העיתון, פגי נונאן, דמות ידועה מאוד בימין האמריקני, ביקרה את רומני בשידור ברשת פוקס, לא זירה טבעית של אהדה לאובמה. "רומני לא עשה שום טובה לעצמו", היא אמרה על הצהרותיו. "לעת הזאת נדרשות מלים קרות רוח". מוטב היה לרומני אילו שתק, אמרה נונאן. הוא מצטייר כמי שמנסה "לעשות פוליטיזציה של אלימות נגד אנשינו", היא אמרה. בעדינות, אבל מבלי להשאיר ספק.

מה קורה כאן, אפוא? הימים האחרונים גילו למפלגה הרפובליקנית שהיא מאבדת את הבכורה בתחום שליטה טבעי שלה זה 40 שנה ויותר: חוץ וביטחון. הנשיא אובמה נהנה עכשיו מיתרון ברור, כאשר סקרי דעת הקהל מבקשים ממשתתפיהם לדרג את הנשיא ואת יריבו על עניינים כמו מלחמה בטרור ומדיניות הגנה (7% בסקר של CNN לפני שבועיים).

כמעט מתחילת מסע הבחירות שלו, רומני לא היה נוח להשתכנע שיש עניין הצריך חריש יסודי חוץ מכלכלה ומתעסוקה. הוא הניח, ברוח החידוד הוולגרי הידוע של ג'יימס קרוויל מבחירות 1992, כי על "הכלכלה, טמבל" תקום מועמדותו או תיפול.

רפובליקנים הפצירו בו להרחיב את היריעה. רומני השתמט, אולי מפני שענייני חוץ מעולם לא העסיקו אותו, ואולי מפני שאין הוא יכול לתבוע אשראי מיוחד על ידע בינלאומי. הוא מעד מעידות לא נחוצות, כמו פליטות הפה במסעותיו ללונדון ולירושלים בחודש יולי; התערבות הסרק שלו בפרשת עריקתו של מתנגד משטר סיני לשגרירות ארה"ב בבייג'ינג; והימנעותו המוזרה מלהזכיר את קרבנם של חיילי ארה"ב באפגניסטן, בנאומו בוועידת מפלגתו לפני שבועיים.

הוא קפץ. אחורה

הסקרים אינם מיטיבים עם רומני בימים האחרונים. בניגוד לתקוות, לציפיות ולמסורת, החשיפה התקשורתית של ועידת מפלגתו לא העניקה לו את ה"קפיצה" המיוחלת בסקרים. במשך יומיים חטופים הוא השתווה לאובמה במדד הסקרים של realclearpolitics.com. אבל ועידת הדמוקרטים כיסתה בחול את עקבות הוועידה הרפובליקנית. ממוצע הסקרים הראה לפנות בוקר (חמישי) יתרון ממוצע של 3.5% לאובמה (בתוך הממוצע יש סקר אחד, של גאלופ, המעניק יתרון של 7% לאובמה; סקר שני, של סי.אן.אן, 6%; סקר שלישי, של רשת פוקס, 5%; לצד סקרים עם יתרון זעיר של אחוז או שניים).

אף כי המרוץ עדיין רחוק מקו הסיום, אין זה כלל מן הנמנע שהוא מתקרב אל נקודת ההכרעה. אחת הקלישאות רבות השנים בחיזוי פוליטי באמריקה אומרת, שהמועמד המצליח לבסס יתרון של ממש - זאת אומרת, יתרון הגדול מטעות הדגימה, בסביבות 4% - באמצע ספטמבר, נוטה לנצח בנובמבר. יתר על כן, אצל מיט רומני התגלו חולשות כל כך בולטות, עד שלא לגמרי ברור מה יוכל לעשות כדי להתגבר עליהן.

נימות של אכזבה וקולות של ספיקת כפיים אפשר לשמוע כבר משורה יועצים ושל אסטרטגים רפובליקניים המבכרים אנונימיות. איש מהם אינו מעז להגיד בגלוי שרומני מועד לתבוסה. זה אינו מתיישב עם לויאליות ועם אינטרס עצמי. אבל כרגע נראה, שמשהו דרמטי יצטרך לקרות בשבעת השבועות הבאים כדי שהדינמיקה תשתנה מעיקרה. רומני יצטרך להביס את אובמה בשלושת עימותי הטלוויזיה של חודש אוקטובר. לחילופין, שוקי הכספים יצטרכו להתמוטט, כפי שאמנם קרה לפני ארבע שנים בדיוק; או שישראל תצטרך לתקוף את איראן.

נתניהו משליך ז'יטונים

השבוע החליט בנימין נתניהו להשליך כמה ז'יטונים אל הקזינו של הפוליטיקה האמריקנית. אפשר לומר גם עליו, כמו על רומני, שהוא מודרך על ידי אחת משתיים: עורמה טקטית יוצאת מן הכלל, או תחושת ייאוש ואובדן עשתונות.

מוטב להאמין באפשרות הראשונה, מפני שאם השנייה נכונה, קצת קשה לראות איזו טובה תצמח לישראל מעימות חזיתי עם נשיא ארה"ב, ערב בחירות שבהן, לפי שעה, הוא מועמד לנצח ("80% סיכוי", על פי המודל הסטטיסטי באתר ה"ניו יורק טיימס").

אני אינני שותף לדעה שתקופת כהונה שנייה של אובמה תבשר אוטומטית קרע ביחסים עם ישראל. חופש הפעולה של כל נשיא כלפי ישראל מוגבל מאוד, גם כשאין הוא צריך לחזור ולהיבחר. אבל מעט מעט מתחילה להתעורר הסכנה שתסכולו המובן בהחלט של מר נתניהו יקרב את האפשרות של טרנספורמציה בדעת הקהל בארה"ב.

את מעמדה המיוחד במינו באמריקה, ישראל חבה לידידותו הפעילה של מיעוט מסור, לאו דווקא יהודי. המיעוט הזה משפיע, בייחוד מפני שלרוב הגדול אין דעה ואין עניין. ישראל מוכרחה להיזהר שלא לתת סיבה ממשית לרוב האדיש לפתח עניין ולגבש דעה. אם ישראל תיחשד שהיא דוחפת את ארה"ב למלחמה, נגד רצון הרוב, הרוב הזה עלול לפנות נגדה בפעם הראשונה מאז ומעולם.

אבל מר נתניהו ויועציו יודעים את זה, כמובן. מה חבל שהם מעוררים את הרושם שמיט רומני הוא מועמדם לנשיאות. זה הזמן לנשוך את השפתיים, מיט רומני בוושינגטון - ומר נתניהו בירושלים.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com