ספי שקד: "לא אדבר עם התקשורת, לא ארדוף אחרי לקוחות"

שקד בראיון למגזין "פירמה": "היום הפאן נגמר. הגיע הזמן לעבוד" ■ רמי לוי זה מותג חזק מאוד, טוב יותר משופרסל או ממגה, והוא נבנה בכלל בלי פרסום"

לפני כשנה, כשהחליט ספי שקד להצטרף כשותף למשרד הפרסום דרורי-שלומי, הורמו לא מעט גבות. מעטים נתנו סיכוי לשידוך הזה בין מי שנחשב לאחת מהדמויות הססגוניות בענף הפרסום למשרד הוותיק, הנחשב כבד ואפרורי כמעט. ולמרות זאת, כשלאחר פחות משנה החליטו הצדדים להיפרד, התקבלה הבשורה בתדהמה.

שקד נחשב לאחד הטאלנטים השנויים במחלוקת בענף. כמעט אין ספק שמדובר בבחור כישרוני מאוד, ובעיני לא מעטים הוא נחשב לטאלנט גדול מידות, שלא תמיד מצא את החליפה המתאימה למידותיו. אחרים משוכנעים כי איבד את מגע הקסם שאפיין אותו בשנותיו הראשונות בפרסום. מצד אחד, הוא נתפס כילד רגיש שהצליח והתבלבל לפעמים, אחרים מאמינים ששכח מה באמת חשוב כשבחר להיות סלב, אולי הפנים המוכרות ביותר לציבור הרחב מעולם הפרסום המקומי.

כך או אחרת - שקד לא משאיר אף אחד אדיש אליו, וזו תכונה מעוררת כבוד. השאלה הגדולה היא אם אחרי שעזב בתוך פחות משנתיים שני משרדים הוא יוכל להמשיך הלאה. מה יהיה הצעד הבא והאם בכלל יהיה כזה?

הרחש לא עובר לשקד מעל הראש. הוא ממהר להרגיע כל תהייה וקובע: "אני נשאר בענף הפרסום, אבל לא בתוך מה שהוא היום. לא בעמלות היתר, בנטוורקינג ובכל הדברים שרוב בעלי המשרדים מתעסקים בהם. היום בעל משרד מתעסק 90% מהזמן שלו בהבאת לקוחות חדשים והופך ללוביסט ומשקיע, וחבר ושדכן. הוא אפילו עוזר ללקוח לחפש בתים. אני לא לוביסט ולא שדכן, אבל לעשות קמפיינים אני יודע".

לספי שקד חשוב להבהיר שהוא נמצא בתחילת דרך חדשה, טובה ומתאימה יותר לו ולתקופה, ושהוא ממש לא מתרגש ממה שאומרים. שוב ושוב הוא חוזר על ה"אני מאמין" החדש שלו, מספיד את העולם הישן ומצייר את מה שהוא מכנה "החיה החדשה" שהוא מקים.

"גם ב-2006, כשהצטרפתי לענבר מרחב שקד, אמרו שיותר לא ישמעו ממני", שקד אומר. "אם המצב בעולם הפרסום היה כמו לפני חמש שנים, אולי הייתי מבין את הביקורת על כך שזזתי יותר מדי בין משרדים. היום, כשאין ויכוח על זה שכל הענף וכל התקשורת נמצאים במצוקה ובמצב של חיפוש עצמי, כל המלעיזים הם דווקא אלו שלא רלוונטיים. כולם נאבקים להשאיר את הראש מעל המים ולהשאיר את העסק צף".

- אז איך הסוכנות העתידית שלך תיראה?

"אחרי שהייתי שותף בשני משרדים בינוניים ודיברתי כמעט עם כל השאר, ברור לי שהתשובה היא לא במשרד פרסום קלאסי, שבו, כדי לשרוד, חייבים להסיט את הקמפיינים למדיה הכי רווחית ולא לזו שהכי מתאימה ללקוח. משרד פרסום עובד היום בשביל חברת המדיה, בשביל יפעת, בשביל 'הזכורות והאהובות', בשביל 'גלובס', ורק אז הוא מתחיל לעבוד בשביל הלקוח - כי אם הוא יורד ביפעת הוא מקבל סיקור שלילי, ואם הוא מפנה למדיה הכי נכונה ללקוח, יש מצב שירוויח פחות.

"היום קמפיין לבד זה כבר לא מספיק. היום צריך תהליך חברתי-תרבותי. רמי לוי למשל, זה מותג חזק מאוד, שבעיניי טוב יותר משופרסל או ממגה, אמין ואהוב יותר, והוא נבנה בכלל בלי פרסום. אני רוצה לבנות מותגים, אבל לא להיות מוגבל לטלוויזיה, לשילוט חוצות, לרדיו. היום יש המון כלים אחרים שעומדים לרשות המותגים, כמו יחסי ציבור ורשתות חברתיות, ובכל קמפיין צריך להיות חלוץ. הפרסום צריך להמציא את עצמו מחדש. העולם השתנה וגם אני וגם הפרסומאים האחרים צריכים להשתנות".

רמי לוי כרובין הוד

בין כל השינויים ששקד מתייחס אליהם הוא מאמין שגם הצרכן עבר שינוי משמעותי. "פעם הצרכן רצה פרסום כי זה בידר אותו. היום הוא כבר לא מתבדר מזה, והוא גם קצת כועס על מותגים".

- למה?

"אנחנו רואים בכל העולם את בקיעי הכלכלה הקפיטליסטית. להורים שלנו היה ברור שאם לומדים ועובדים קשה מצליחים ואפשר לקנות בית, שתי מכוניות, לשלם על האוניברסיטה של הילדים ולנסוע לחו"ל. היום אין את זה יותר, גם אם תעבוד קשה. קופירייטר בכיר שעושה 20 אלף שקל בחודש במשרד פרסום לא יגיע לכל הדברים האלה, וכך זה בכל התחומים. יש אכזבה מהשיטה הקפיטליסטית. בגלל זה אנחנו רואים במדריד וביוון מיליון אנשים ברחובות, ובשנה שעברה ראינו כאן".

- ומה שקרה כתוצאה מזה הוא שהפרסום נחתך.

"לטייקונים בישראל יש מזל גדול, כי יש בעיה שהיא יותר קיומית וזה המצב הפוליטי. מה גמר את המחאה הצרכנית? גלעד שליט חזר הביתה, והיו חגים, ואז כל מעמד הביניים טס לחו"ל וכשהוא חזר כבר היה קריר. בספרד, שבה המצב הכלכלי חמור יותר ואין דאגות קיומיות אחרות, מעניין לראות לאן זה ימשיך. כך גם בארצות הברית".

- אתה רואה בעיה בשיטה הקפיטליסטית?

"לא. אני מאמין שהקפיטליזם הוא השיטה הפחות גרועה. צריכה להיות רגולציה שמווסתת, כדי שלא יהיו מקרים של טייקון שלא משלם פנסיות לאנשים שפיטר. הייתי ממקם את עצמי קצת יותר קפיטליסטי מסקנדינביה, שהם סוציאליסטים ליברלים. אבל לעניין הפרסום - הצרכן כועס על מותגים. הוא כועס כי הוא רואה איך דפקו אותו כל השנים. הוא רואה שהיום הוא טס לחו"ל ומדבר חופשי בסלולרי וזה לא עולה הרבה כסף, והוא זוכר את הפעם הראשונה שהוא טס והיה צריך להשכיב 9,000 שקל על כמה שיחות עם אשתו. פעם המותג עשה את הגלים. היום המותגים נמצאים בתוך הים הסוער הזה והזרם לוקח אותם, והם צריכים להחזיק את הראש מעל המים".

- אז מה מותג צריך לעשות?

"להעצים את הלקוחות והצרכנים שלו. לדבר איתם, לרקוד עם הצרכן, להיות אינטראקטיבי ולהגיב למה שהצרכן עושה. העבודה לא נגמרת. זה כבר לא רווחי, אבל אני דווקא אוהב את זה. זה פותח המון אפשרויות חדשות. בקמפיין של win-win העצמנו את הצרכן, כי במקום לפרסם את האתר פרסמנו את המודעות של הצרכן, והפייסבוק התמלא בהמון אנשים שרצו להופיע. אותו דבר ב'גלי של גלי'. אני לא גאה בקמפיינים האלה מבחינת קריאייטיב, אבל גאה בתוצאות שלהם: מעל ל-1.2 מיליון איש נחשפו לקמפיין של win-win ברשת החברתית, ומעל ל-1.5 מיליון בגלי. כשאני רואה שכל הפיד שלי מלא באינטראקציות של חברים שלי עם מותג מסוים, אני מאמין לו הרבה יותר מאשר בספוט בטלוויזיה. ברור שאם לא היה ספוט בטלוויזיה, אנשים לא היו רוצים להופיע בקמפיין. הטלוויזיה לא מיותרת ולא תתייתר, אבל היום הקמפיינים הטובים הם אינטרגרייטד - משתפים את הצרכן".

- מי עושה פה אינטרגרייטד?

"לא הרבה. המהות של פרסום טוב בעיניי היא לגרום לצרכן לשכוח לרגע שמנסים למכור לו. כשרמי לוי מכר עוף בשקל, זה לא התקבל כקמפיין, אלא כרובין הוד בפעולה. כשהיה צריך למצוא שם ל'בפלות' הצרכן שכח שמנסים למכור לו ופלים ונשאב אל תוך הסקר, שנתפס אצלו כמעט כמו סוג של שירות משעשע לציבור. אבל בסופר הוא כבר יקנה ופלים של עלית".

את אותה "חיה חדשה" שקד בונה לא רק מתפיסת עולם של מודל עסקי נכון יותר לדעתו, אלא גם מקודים התנהגותיים, שכמו שנהוג לומר בצבא, נכתבו בדם. "לא אדבר עם התקשורת על תקציבים חדשים, לא ארדוף אחרי לקוחות ואטפל רק במי שבאמת ירצה, לא יספרו אותי ביפעת ולא אפנה את הלקוחות למדיות שהכי רווחיות עבורי, אלא למה שמתאים להם ולצרכיהם.

"בשנתיים האחרונות, אחרי שחפרתי בנושא, ראיתי את גודל האבסורד בענף: במקום שנתוגמל לפי מה שהלקוח חושב שהועלנו לו, את עיקר הכסף הרווחנו מעמלות היתר. לכן אני הולך לעבוד שקוף: שלם לי את הסכום שנסכים עליו וקנה את המדיה לבד. רוצה שאני אקנה לך? בכיף, אבל בוא תראה מה אני מקבל בחזרה וזה יכול להתקזז מהשכר עבור הפרויקט. אם היה לי שקל על כל בעיטה שחטפתי מבוסים ומשותפים לשעבר מתחת לשולחן, כשהצעתי ללקוח לעבוד אתו על בסיס הצלחה, הייתי עשיר יותר מאילן שילוח. 'החיה החדשה' מאפשרת לי להתרכז בעבודה נטו. להתעסק לא רק בפרסום, אלא גם בכל המדיות שמאפשרות למותג להגשים את מטרותיו. אני רוצה לבנות מותגים שמרתקים אותי, כמו גולן טלקום או רמי לוי, שנבנו מיחסי ציבור ולא ממדיה קנויה".

- איך תעשה את זה?

"אני עומד לבצע רכישה של אחוזים מחברת מדיה-חברתית ומחברה טכנולוגית. אשתף פעולה עם כל משרדי היח"צ ואעסיק עובדי פרילנס לא רק בתחומי הפרסום, אלא גם באסטרטגיה שיווקית, בתוכן, בטכנולוגיה וכל עבודה. האנשים הטובים ביותר לא עובדים היום במשרדי פרסום, פשוט כי המשרדים לא יכולים להרשות לעצמם להעסיק אותם במצב הכלכלי שנוצר. אילו לקוחות היו יודעים מהם תנאי העבודה של עובדים במשרדי הפרסום, הם היו מבינים שיקבלו מוצר סופי טוב יותר דווקא בשיטה הזאת, שלא אני המצאתי".

- לדעתך האנשים הטובים לא נמצאים במשרדי פרסום?

"היום במכרזים לוקחים לקריאייטיב את יניב מילנרסקי (איש קריאייטיב שעובד כפרילנסר). המכרז האמתי זה מי מהמשרדים תפס את מילנרסקי ראשון. אז אייל לינור (יועץ אסטרטגי המשמש יועץ ללקוחות), שמנהל הרבה מהמכרזים, הוציא חוק חדש שאסור לפרילנסרים לקחת חלק במכרז. החוק הזה, וגם העובדה שצריך עובדי פרילנס הם סימנים לכך שהקרקע נשמטת מתחת לרגלי הענף הזה ושצריך להמציא אותו מחדש. הערך של העבודה ירד בעיני הלקוחות. אז משלמים פחות, ואין מספיק כסף כדי להכניס את הטאלנטים הטובים כשכירים לתוך המשרדים. זה גם גורם לזה שאם יש טאלנט שצמח במשרד פרסום הוא מהר מאוד יברח החוצה. היום הטאלנט יכול לעשות הרבה יותר כסף בחוץ כפרילנסר, ויש המון כאלה".

"הפאן נגמר בכל המשרדים"

הקריירה של שקד עברה בכמה תחנות משמעותיות. הראשונה שבהן, אולי המשמעותית ביותר, הייתה בראובני פרידן. עד היום שקד מדבר בחיבה על אודי פרידן ("אני אוהב אותו מאוד. הוא אחד החריפים והחכמים, והכי חשוב - אחד שבאמת אוהב את המקצוע הזה יותר מאשר הוא אוהב כסף. והוא אוהב כסף"). משם עבר לנהל את הקריאייטיב ביהושע TBWA. החיבור הוליד לא מעט קמפיינים בולטים, דוגמת קמפיין נשיקות הגברים של ML, אבל מערכת היחסים עם יהושע עצמו לא נרשמה כהצלחה מסחררת ("למדתי המון מרמי יהושע, אבל ברמה האישית לא היה לי שם טוב").

שקד חזר לראובני פרידן, לניהול הקריאייטיב, אבל לא הסתדר עם המשנה למנכ"ל דאז, סיגי אשד, ששימשה כדמות הניהולית הבכירה ביותר. הוא שוב עזב את המשרד, ולאחר תקופה קצרה הפתיע כשבחר להצטרף למשרד קטן - ענבר מרחב - שם הפך להיות שותף שווה.

- למה בחרת להצטרף למשרד קטן?

"לא הייתה אף דלת פתוחה. זאת הייתה ההצעה היחידה שהייתה לי אז. חן ענבר וירון מרחב מאוד מצאו חן בעיניי. הם היו משרד בתקציב של 6 מיליון שקל, מקום 56 בדירוג יפעת, אבל אז הייתי אדם שמקום העבודה הוא בשבילו גם המשפחה. אז הלכתי לפי האנשים, לא לפי דירוג או תקציבים והיקפים".

- איך אתה מחליט היום?

"כל הבחירות שלי, כולל דרורי שלומי לפני שנה, היו רגשיות ולא חישוב עסקי, ואני לא מצטער על אף אחת מהן. כשהצטרפתי לענבר מרחב, הייתי ילד שאף אחד לא ספר אותו יותר מדי, לא בבית ולא בחוץ, ופתאום משרד שלם אוהב אותך ומטפח אותך ויש לך הורים חדשים ודודים חדשים. כולם היו הרבה יותר מבוגרים ממני כשהתחלתי לעבוד בפרסום, בגיל 21. רק השנה הבנתי שיש לי משפחה ואני כבר לא צריך את המסגרת הזאת".

בשנותיו הראשונות של שקד בענבר מרחב המשרד גדל באופן משמעותי, עד המשבר של 2008-2009, והמשרד ספג מכה כמו כולם. המשפחתיות ששקד מדבר עליה לא עבדה יותר, ומקורבים התחילו לשמוע ששקד לא שבע רצון אבל גם לא מתכוון לפרוש עד שהמשרד יתאושש קצת. במהלך התקופה הזאת הפך שקד לידוען של ממש, לאושיית תקשורת שמככב כשופט בריאליטי "הדוגמניות", מופיע בתדירות גבוה במדורי הרכילות וכותב על אוכל, חיים טובים וכדומה. בהתחלה נראה שהסלבריטאות של שקד תוסיף זוהר למשרד, אך בהמשך התברר שהיא גם עלולה לקלקל. למרות הניסיונות של שקד לצייר את מערכת היחסים עם השותפים כחמה ואוהבת, בשנים האחרונות לא נרשמה שם אהבה רבה.

"עד היום אני מאוד אוהב את כולם שם", שקד מתעקש, "אבל התחלתי לראות שיש שחיקה ברווחיות, שהאפקטיביות המקסימלית של הקמפיינים לא תגיע רק מפרסום קונבנציונלי. עוד לא ידעתי על מה לשים את האצבע, חשבתי שזה קורה רק אצלנו. אני אדם שצריך לקום בשביל פאן, והפאן הזה נגמר באיזשהו שלב. היום אני יודע שהפאן הזה נגמר בכל המשרדים".

- זו גם הייתה הפעם הראשונה שישבת לא רק כמנהל קריאייטיב, אלא גם כמי שאמור להביא תקציבים ולתחזק קשרים עם הלקוח.

"נכון. ולא אהבתי את השינוי הזה. אני חושב שיש אנשים כמו אייל חומסקי, רמי יהושע או גיל סמסונוב שבנויים לעבוד כדי להביא לקוחות. אני לא כזה. משהו בי קמל כשאני לא מתעסק בעשייה עצמה אלא בהבאת הלקוח למשרד בעבודות שהן לא פרסום.

"בענבר מרחב קיבלתי את הריקושטים הראשונים של הדבר הזה, שהיום כולם מדברים עליו - שאין רווחיות ואין כיף ואין אפקטיביות כמו פעם. אמרתי לעצמי 'המשרד הזה הוא כל מה שיש לך חוץ מקצת חסכונות. בוא תממש. משהו רע הולך לקרות'. זה היה לפני שראובן אדלר מכר ולפני שגדעון עמיחי עזב. לפני שבאומן ושילוח מכרו את המניות במשרדים שלהם. אמרתי 'בוא תהיה איש עסקים רגע, תמכור'".

- ואז החלה המתיחות במשרד?

"ברגע שרציתי לצאת, המצב נהיה פחות טוב. זה היה הרקע היחידי להידרדרות המצב".

- בדיעבד, אתה חושב שעשית טעות כשלא שמרת את החשיפה התקשורתית רק לתחום הפרסום והפכת לסלבריטאי?

"יכול להיות שהיה לזה איזשהו מחיר. אבל אני לא רואה בזה טעות".

- מה היה המחיר של זה?

"אומרים 'הוא יותר מדי מוכר' ואנשים בארץ לא אוהבים לפרגן. כל פעם שיש משהו איתי, כל הטוקבקים יהיו מאוד רעים. אם הייתי אחד כזה שאף אחד לא מכיר, אני מניח שהייתי חוטף פחות אש. אז אולי מהבחינה זאת שילמתי מחיר. אבל נורא נהניתי מכל הדברים האלה. זה כיף. כל פרסומאי שהוא בן 28 ופתאום יש לו אפשרות להיות מפורסם היה מנסה לראות מה זה, לא כפרסומאי אלא כבן אדם. היום אני מבין שזה שטויות. אין בזה שום רווח. ניסיתי פעם להיות סלב, היום אני כבר לא סלב".

"אין כסף לשלם לטאלנטים"

שקד מכר את מניותיו לשותפים בענבר מרחב ועזב. לאחר כמה חודשים של בדיקות, בהן כבר לא עמדו על הפרק משרדים גדולים אלא דווקא קטנים, שרצו ליהנות מספי שקד המותג, הוא הצטרף לדרורי שלומי. לרגע נראה כי יורם דרורי האבהי ושקד עם חיבתו לתחושת המשפחתיות היו זיווג שיכול להצליח, אך מהר מאוד התברר שכגודל הציפיות כן גודל האכזבות. המשרד, כמו כל הענף, נכנס לשנה לא פשוטה, במשרד ציפו ששקד יפשיל שרוולים ויעבוד קשה. הוא מצדו הופתע מעזיבתם של תקציבים שלא סבר שייפרדו מהמשרד. הרומן הסתיים בחיבה ובהקלה משני הצדדים.

"כל הביקורות האלה, של 'הוא עזב שני משרדים בשנתיים' ו'הוא לא רלוונטי' נורא מפתיעות, כי דווקא אנשים שעובדים בפרסום הם אנשים שצריכים לחשוב מחוץ לקופסה", הוא אומר, "הייתי רואה היגיון בביקורות האלה אם המצב בענף היה מצוין ו'רק הספי הזה עבר מפה לשם'. המצב גרוע. יש כאלה שמגנים על מפעל חייהם, ויש אחד שמכר אותו קודם והיום הוא חופשי לנסות ולמצוא את הדרך שבאמת תיתן מענה מושלם ללקוחות שלו בלי לשקר להם.

"ביום שלא ילכלכו עליי, ביום שלא ישמיצו אותי, אני אדע שבאמת גמרתי את הקריירה. ביום שבו לא יהיו טוקבקים רעים, אני ארגיש שמשהו לא בסדר. כולם לחוצים היום בתעשייה הזאת, אף אחד לא יודע את הדרך הנכונה. לי הייתה פריבילגיה שלאחרים אין. היה לי מספיק שכל לצאת מזה, לממש מימוש ביניים כדי שאוכל להרשות לעצמי לעשות את מה שאני מאמין בו בלי לחץ".

לדברי שקד, "היום בעלי המשרדים והשותפים הם בני ערובה. המשרד הוא מפעל חייהם, אבל הם לא יכולים למכור אותו עכשיו כי השוק למטה. אף אחד לא יקבל היום מכפיל שש על משרד פרסום, אלא אם כן יגיע מישהו מחו"ל שאלוהים יודע מה התוכניות ומה הסיבות שלו. ולכן, הם חייבים להישאר. אבל הם לא רווחיים מספיק, אז הם שורדים, מאכילים את המפלצת. לוקחים עוד לקוח לא רווחי רק כדי שהוא ינפח את המחזור. מתמודדים במכרזים, משפילים ומבזים רק בשביל הכותרת שהם יקבלו".

- ואי אפשר לשנות את זה במשרד בינוני או גדול?

"אם היו לי שותפים במשרדים הבינוניים שהייתי בהם, שהיו אומרים 'גם אנחנו מרגישים את הבעיה הזאת, בוא נפסיק עכשיו עם הסופר-קומישן (עמלות היתר - עב"ל), נהיה שקופים עם הלקוחות שלנו, ניתן להם את העבודה הטובה באמת ונהיה גלויים איתם, וככה גם נרגיש יותר טוב ולא כמו גנבים' - יכול להיות שהייתי נשאר באחד המשרדים".

שוקד על סטארט-אפ

אחד הדברים שספי שקד מקדם הוא הסטארט-אפ שנכנס כשותף בו לפני כמה חודשים. מדובר במערכת שעון לילדים עד גיל 8, שיש בתוכה GPS ששולח אות לסמארטפון של ההורה כשהילד נכנס לבית הספר, כשהנהג של ההסעה עבר את המהירות המותרת, כשהילד בחוג קראטה. היזמים באו לעשות אצל שקד עבודה פרסומית. הוא מצדו נדלק, ויתר על התשלום וביקש וקיבל אחוזים במיזם. לדבריו, הושלם כבר סבב גיוס שני, המוצר צפוי להיות מוכן כבר בקיץ 2013 וההשקה הראשונה תהיה בו-זמנית בארץ, בפלורידה, בלונדון ובשנחאי.

"יש הרבה מוצרים שמנסים להיות כאלה", אומר שקד. "אחרי מחקר בארץ ובאנגליה הוצאתי אותם מהתחום של ביטחון, ששם נמצאת התחרות בין כל המוצרים הללו, לתחום של מעורבות. התובנה הצרכנית שלנו הייתה שכל הורה איש קריירה מצפונו נוקף אותו כי הוא לא משקיע מספיק בילדים. ולכן השעון לא רק מקנה ביטחון, אלא גם בודק מה הילד עשה היום - עם מי היה בחוג, איפה בילה, את מי פגש, באילו שיעורים השתתף - המון אינפורמציה, כך שאפשר להגביר את המעורבות בחיי הילד. המוצר כבר מוכן, האפליקציה בבנייה ועכשיו אנחנו בעיקר מתמקדים בעבודה בחברות של טרנדים בקרב ילדים בניו יורק ובלונדון, כדי לראות איך לארוז את השעון בצורה אטרקטיבית לילדים".

- אתה רואה את עצמך נכנס לעוד סטארט-אפים?

"אני מאוד נהנה מעבודת השיווק, של הפיתוח ושל המיתוג. אני מדבר עם עוד הרבה סטארט-אפים ולחלקם אני מייעץ. כשיש סטארט-אפ שאני ממש מאמין בו, אז אני נותן את העבודה שלי תמורת אחוזים וגם מחבר משקיעים, אם צריך. בהחלט כן. היום גם סטארט-אפ זה מותג".

"חבל שלא הייתה לי הזדמנות לשבת איתו"

אחת התקריות הקשות שידע ספי שקד, אישית ותקשורתית, הייתה האגרוף שחטף מהפרסומאי הדר גולדמן. התקרית התרחשה על רקע ויכוח סביב לקוח באחד הלוקיישנים המזוהים ביותר עם הברנז'ה של ענף הפרסום - מסעדת "הקנטינה" בתל אביב, וזכתה לסיקור תקשורתי נרחב. בסופו של דבר, גולדמן פרסם מודעת התנצלות גדולה, אבל שקד סחב את הסיפור עוד הרבה זמן לאחר שהסתיים. כיום, ברוח הטון הבוגר שאימץ לעצמו, הוא נשמע מפויס יחסית: "סלחתי. קיבלתי את ההתנצלות. מעבר לזה, במבחן הזמן כשאני מסתכל על זה היום אני אומר שזה היה אחד התסמינים הראשונים של נפילת התקשורת בישראל. אחר כך היו כל התקיפות של דודו טופז".

- אתה באמת רואה קשר בין הדברים?

"כן, ברקע אז היה המיתון שממשמש ובא, וזה כנראה מאוד הלחיץ את הנוגעים בדבר, עד שזה הגיע לזה. דודו טופז אותו דבר. התקשורת הישנה שהוא סימל כבר לא עבדה, והחבר'ה שהותקפו לא הסכימו להמשיך את התקשורת הישנה הזאת ושילמו מחיר כבד מאוד. אם טופז היה מחכה עוד קצת עם הכישרון שלו, עם עבודה טובה ברשת החברתית הוא יכול היה להגיע למצב שבו כל האנשים האלה היו מתחננים אליו שיבוא ויעשה תוכנית, או שהוא היה מקבל את האהבה שהוא היה צריך דרך הרשת החברתית ולא דרך הזכיינים, שהיום אנחנו רואים שכוחם הולך ויורד".

- למה ברשתות החברתיות הוא היה מצליח?

"כי גם התוכניות שלו היו מאוד משתפות את הקהל והוא ידע לדבר איתו. אילו הייתה לי ההזדמנות לשבת איתו לפני כל התקיפות הנלוזות האלה, יכולתי להראות לו איך הוא יכול לקבל את אהבת הקהל מהרשת החברתית. הרי הוא לא עשה את זה בשביל הכסף, הסם שלו היה אהבת ההמונים. הוא חשב שהדילרים לא מוכרים לו יותר. אבל היה דילר חדש לגמרי, שהיה יכול לתת לו הרבה יותר כיף, וזאת הרשת החברתית".