אין יציאה: כך כובלת היורוליג את שחקניה בשלשלאות

ספר תקנות שהוציאה היורוליג אמור להפוך את הבריחה המאסיבית של שחקנים אירופיים ל-NBA להרבה יותר מסובכת (ויקרה) ■ אבל הוא לא יפתור בעיות אחרות

1. שלושה חודשים של עינוי אסתטי היתה צריכה היורוליג להעביר את חובבי הכדורסל ביבשת כדי להיפטר משמונה קבוצות. השלב הראשון הנוראי הוכיח בפעם המאתיים שהפערים ביבשת גדולים מדי בשביל להחזיק ליגת כדורסל פאן-אירופית של 24 קבוצות. הנה הנתונים: 60 מ-120 המשחקים בשלב הראשון הסתיימו בהפרש דו-ספרתי. כלומר חצי. משחק יורוליג בשלב המוקדם של עונת 2012/13 הסתיים בהפרש ממוצע של 11.5 נקודות. חצי תבוסה. אלו נתונים לא סבירים.

הנה עוד נתונים על פערים לא סבירים עבור ליגה שמתיימרת להיות תחרותית: 16% מהמשחקים הסתיימו בתבוסות של 20 הפרש ומעלה; כשהפערים בין הקבוצות כה גדולים, אין כמעט משמעות אפילו ליתרון הביתיות אם 48 מהמשחקים (40% מכלל המשחקים) - שיא כל הזמנים - הסתיימו בניצחונות חוץ.

 כמה זה צמוד
  כמה זה צמוד

2. שינוי השיטה שמבטיח שלב טופ-16 של 14 משחקים לכל קבוצה, הוא בשורה מעודדת כמובן. אבל השינוי הזה הוא חלק הרבה יותר משמעותי מקוסמטיקה של בנייה אחרת של לוח המשחקים. הוא נובע מלחץ של המועדונים הגדולים ביבשת לקבל התחייבות לליגה שהולכת ונסגרת עבורם, כמעט כמו ב-NBA, ליגה עם יותר משחקים שיאפשרו פוטנציאלית להשיג יותר כסף ממכירת כרטיסים, מספונסרים, ואם לא להעלות אז לפחות למנוע את הירידה בכספי טלוויזיה.

אחת הדוגמאות הטובות ביותר לעניין הזה היא ספר החוקים של היורוליג. צריך לזרוק מבט על אותם 450 עמודים שזכו לכינוי BYLAWS שהוציאה היורוליג באמצעות מיטב המוחות המשפטיים שלה, כדי להבין שכנראה מדובר בספר הלבן החדש של הכדורסל האירופי. תקנות על-גבי תקנות ואלפי סעיפים וחוקים קפדניים שמתחילים להזכיר במשהו את ההסכמים הקיבוציים של ה-NBA. לאיזה רמת פירוט זה יורד? הנה דוגמה: בסעיף העוסק ביחסים בין שחקן לקבוצה שלו, רשאית קבוצה לקנוס שחקן ב-5% משכרו אם עבר את המשקל שנקבע בחוזה בין הצדדים (חוק סופוקליס?).

לא סתם התקנות המעניינות ביותר קשורות לחוזי השחקנים. 20 עמודים מוקדשים לעניין הזה עם סעיפים שהמוטו העיקרי בהם הוא אחד - להקשות על השחקנים המובילים לעזוב ל-NBA. בשנים האחרונות מנהלת היורוליג מלחמת חורמה נגד יציאת השחקנים הבכירים לארה"ב, נדידה שהשאירה אותה נטולת משאבים ורוקנה אותה מתוכן, עם 50 שחקנים אירופיים שמשחקים מדי עונה ב-NBA. ברשימת התקנות החדשה נכללים סעיפים שאמורים להילחם בתופעה. כך למשל, לחוזה השחקנים הסטנדרטי של היורוליג הוכנס סעיף, לפיו אם שחקן מתחת לגיל 24 סיים חוזה בקבוצת יורוליג, והוא מקבל הצעה גבוהה משמעותית מקבוצה שהיא בליגה מקצוענית שלא באירופה (NBA), השחקן ייאלץ לפצות את הקבוצה האירופית שלו ב-1.5 מיליון אירו, או סכום השווה ל-20% מהשכר שלו בקבוצה הלא-אירופית אליה הוא הולך - הגבוה מבין השניים. מעין דמי השבחה.

יש עוד סעיפים שהוכנסו ואמורים להוציא לשחקני יורוליג מהראש כל מיני רעיונות כמו שבירת חוזה: כדי למנוע למשל שחזור של "מקרה פארגו" (שהלך ל-NBA למרות שהיה לו חוזה במכבי), נקבע סעיף לפיו שחקן ששובר חוזה מאיזו סיבה שהיא, יפצה את המועדון שלו במיליון אירו, או בפי שלושה מהשכר השנתי שהרוויח - הגבוה מבין השניים.

האם החוקים האלו יעמדו במבחן המשפטי? קשה לדעת. אבל המשמעות שלהם היא הדרך שסומנה על-ידי היורוליג: מפה לא יוצאים כל כך בקלות.

3. שתי נקודות מהותיות שאיתן נאלצת היורוליג להתמודד העונה, מגיעות דווקא משתיים מהקבוצות העשירות ביבשת - ריאל מדריד וברצלונה.

עם ריאל נכנסה היורוליג לקרב הורדת ידיים, שככל שהזמן עובר מתברר שכולם מפסידים ממנו. בזמן שהיורוליג מדווחת על הסכמי שידורים בכל חור אפשרי בעולם, ריאל מדריד - הקבוצה שנחשבת בעיניי רבים כמועמדת בעלת הסיכויים הגבוהים ביותר לזכות ביורוליג (ומפרקת את הליגה הספרדית עם מאזן 14-0), נכנסת לטופ-16 בלי הסכם טלוויזיה. אף ערוץ בספרד לא היה מוכן לשלם את מה שהיורוליג דרשה, וריאל נאלצה לשדר את משחקיה בערוץ הטלוויזיה הפרטי שלה (ריאל מדריד TV) לציבור מצומצם מאוד.

המחלוקת הזאת כל כך הכעיסה את נשיא ריאל, פלורנטינו פרז, שבאמצע כל הבלאגן עם קבוצת הכדורגל ומוריניו, הודיע בשבוע שעבר ש"בעונה הבאה לא ניתן ליורוליג לנהל עבורנו את המו"מ על הסכם הטלוויזיה. אנחנו נעשה את זה לבד". בספרד טוענים שלא יכול להיות מצב כל כך אבסורדי, שאחת מהקבוצות הכי טובות ביורוליג, לא משודרת לציבור הספרדי בגלל שביורוליג לא הפנימו שהמצב הכלכלי בספרד השתנה, ערוצי הטלוויזיה קורסים, ואי אפשר להשיג את סכומי הכסף שהשיגו בעבר.

כבר עכשיו ברור שהיורוליג הולכת לחטוף מכה השנה בהכנסות מטלוויזיה, וזה עומד בסתירה מוחלטת למחשבה שלה על ליגה אטרקטיבית של טופ-16 ארוך וכו'. ולא נראה שליגה סגורה או מניעת יציאה החוצה של שחקנים יכולה לתת מענה לכלכלה קורסת.

הבעיה עם ברצלונה היא עוד יותר מורכבת ומעמידה בספק את כל הניסיון של היורוליג לקבוע תקנות ברורות ואחידות. המודל של היורוליג קובע שקבוצה חייבת לשחק באולם של 10,000 מקומות כתנאי לקבלת רישיון A. אבל ברצלונה ממשיכה לשחק באולם ה"פלאו בלאו גראנה" המיושן שמאכלס בקושי 7,000 מקומות. על רקע קבוצת הכדורגל לא נראה שנשאר בעיר הזאת מקום ציבורי ממשי לקבוצת הכדורסל. אפילו ל"משחק העונה" לפני שבוע בו אירחה ברצלונה את צסק"א הגיעו 5,026 צופים בלבד. וכל זה קורה אחרי שהיורוליג כבר העבירה את המשחקים לימי חמישי ושישי כדי שלא יתנגשו עם הצ'מפיונס ליג.

אף אחד חס וחלילה לא יגיד שההקלות לקבוצה הקטאלונית קשורות לעובדה שהמשרדים של היורוליג שוכנים פחות מ-10 קילומטר בקו אווירי מה"פלאו בלאו גראנה".

צרו איתנו קשר *5988