רכשת דירה לפני הנישואים? כך תשמור עליה במקרה שתתגרש

אנשים רבים טועים לחשוב שאם הם הגיעו לחיי הנישואים כשבבעלותם דירה שרכשו זמן רב לפני שהתחתנו, דירה זו שייכת להם ולהם בלבד. במקרה שהם ייפרדו מבן/בת-זוגם, הוא לא יוכל לטעון לזכויות בעלות על חלק מהדירה.

ובכן, חישבו שוב. מדובר בסוגיה המגיעה תכופות לדיונים בבית המשפט לענייני משפחה במהלך הליכי גירושים בין בני-זוג.

השאלות שעולות במקרים כאלה הן - האם בעת פקיעת הנישואים, די בעובדה כי בני-הזוג התגוררו בדירה במשך רוב שנות נישואיהם, כדי להקנות זכויות בדירה לבן-הזוג האחר? האם על אף שהדירה הייתה רשומה על-שם בן-זוג אחד זמן רב לפני שהכיר את עמיתו, יכולה התנהגות בני-הזוג במהלך חייהם המשותפים להצביע על כוונת שיתוף בנכס, כזו המקנה לבן-הזוג השני זכויות בעלות ממשיות?

בית המשפט העליון נדרש באחרונה לסוגיה זו (בע"מ 1398/11). היה עליו להכריע בשאלה האם אישה זכאית למחצית הזכויות בדירה, אשר רכש הבעל ונרשמה על-שמו בלבד, כ-4 שנים לפני נישואיהם, עוד בטרם הצדדים הכירו זה את זה. התשובה שנתן בית המשפט הייתה חיובית - גם לאישה יש זכויות בדירה.

כוונת שיתוף ספציפית

מדוע פסק כך בית המשפט העליון, וכיצד ניתן לשמור על נכסים חיצוניים?

חוק יחסי ממון התשל"ג-1973 חל על זוגות שנישאו לאחר 1 בינואר 1974. תכלית החוק היא לערוך חלוקה שוויונית בנכסי בני-הזוג בעת פקיעת הנישואים, ולאזן ביניהם מבחינה כלכלית. זאת, על מנת לנסות ולצמצם את חוסר השוויון ביחסי הממון ביניהם.

סעיף 5 לחוק קובע את הסדר איזון המשאבים: "עם התרת הנישואים או עם פקיעת הנישואים עקב מותו של בן-זוג, זכאי כל אחד מבני-הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני-הזוג". סעיף 5 (א)(1) לאותו חוק קובע כי נכס שהיה בבעלות מי מהצדדים ערב הנישואים ("נכס חיצוני"), לא ייכלל במכלול הנכסים המשותפים ולא ייכלל בהסדר איזון המשאבים.

לכאורה, החוק מוציא מכלל הנכסים, שבקשר אליהם ייערך איזון המשאבים, כל נכס חיצוני. נשמע הגיוני. אלא שבשורה של פסקי דין קבע בית המשפט העליון כי ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית אף בנכס חיצוני, וכי ניתן להקנות לבן-הזוג השני זכויות בנכס, וזאת מכוח הדין הכללי.

בפסק הדין ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, עמדה השופטת טובה שטרסברג-כהן על ייחודה של דירת מגורים: "נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני-הזוג ולעיתים אף היחיד", ומשכך "יש טעם להקל על בן-הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים, כאשר זו רשומה רק על-שם אחד מהם".

האם די בחיי נישואים ארוכים על מנת להוכיח כוונת שיתוף?

נוכח הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק, על מנת שדירה, שהגיעה אל חיי הנישואים ביחד עם אחד מבני-הזוג, תיחשב ברבות הימים לדירה של השניים, עצם קיום חיי נישואים ארוכים אינו מספיק. על בן-הזוג הטוען לזכויות בדירה יהיה להצביע על "דבר-מה נוסף", שממנו ניתן להסיק על כוונת שיתוף בדירה.

לדוגמה, השקעות כספיות בנכס על-ידי בן-הזוג הטוען לזכויות מכוח השיתוף, יעידו בדרך-כלל על כוונת השיתוף בו ועל עירוב נכסים כלכלי. כך גם מצגים נמשכים, המצביעים על כוונה למכור את דירת המגורים, שרכש אחד מבני-הזוג עוד לפני החתונה, ולרכוש בכספי התמורה דירה חדשה משותפת.

בפסק הדין החדש, נשוא רשימה זו, קבע השופט העליון יורם דנציגר כי האישה הצליחה לבסס "דבר-מה נוסף", כאשר הוכיחה את טענתה בדבר הכוונה למכור את דירת המגורים ולממן רכישת דירה חדשה משותפת בכספי התמורה, בצירוף החסכונות המשותפים.

השופט יצחק עמית הצטרף לדעתו של דנציגר, והוסיף כי "לצורך משקלו של אותו 'דבר-מה נוסף', הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי, יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואים על-ידי אחד מבני-הזוג".

עמית מנה שורה של פרמטרים, שאותם יש לבחון בדרך להכרעה בשאלת השיתוף הספציפי בדירת המגורים: האם הדירה הובאה לתוך הנישואים או נרכשה על-ידי אחד מבני-הזוג לאחר הנישואים; האם הדירה התקבלה במתנה ו/או בירושה במהלך הנישואים; האם לבן-הזוג השני "נכס חיצוני" משלו ועוד.

השופט צבי זילברטל החזיק בדעת המיעוט. לדידו, על מנת להקנות לבן-הזוג זכות בעלות בדירה שרכש בן-זוגו עוד לפני הנישואים, יש להוכיח "אווירת שיתוף" בין בני-הזוג. היעדרה יקשה ואולי אפילו ישמיט את האפשרות לקבוע שיתוף בנכס חיצוני.

לטעמו של זילברטל, התשתית הראייתית שהונחה על-ידי האישה במקרה הנדון הייתה דלה והצביעה על חיי נישואין נעדרי שיתוף דווקא. משכך, הוא לא ראה מקום לקבוע כי הוכחה כוונת שיתוף בדירת המגורים.

הן בפסיקה והן בספרות המקצועית נמצאת מגמה של שיתוף בנכסים חיצוניים. ונשאלת השאלה: האם נגזר על כל מי שבבעלותו נכס חיצוני לעמוד על המשמר במשך כל שנות נישואיו, פן ניתן יהיה לפרש את התנהלותו ככוונת שיתוף, שאליה הוא לא התכוון כלל? מובן שלא יהיה נכון לצפות מבני-זוג שבמהלך חייהם המשותפים ינהגו כאנשי עסקים, ויכוונו את התנהגותם בהתאם לאינטרסים הכלכליים שלהם.

למנוע את "חשש השיתוף"

מה אם כן הפתרון למניעת חששות מסוג זה בעתיד?

אחת הדרכים המקובלות למנוע את "חשש השיתוף" היא עשיית הסכם ממון, שאותו יכרתו בני-הזוג ערב נישואיהם. אמנם היזקקות להסכם כזה, רגע לפני שבני-זוג מממשים את אהבתם מתוך כוונה להישאר ביחד לנצח, יוצרת תחושה של אי-נוחות, תרתי דסתריי.

ובכל זאת, רק חתימה על הסכם ממון אשר יגדיר מה הם הנכסים החיצוניים, שלעולם לא ייכללו ברכוש המשותף, תספק מענה הולם לצורך יקר-ערך זה.

על בני-הזוג להתגבר על תחושת אי-הנעימות שבעריכת הסכם כזה, לחתום עליו ולאשרו בבית המשפט לענייני משפחה. לאחר שיעשו כן, יוכלו לחיות ביחד באושר ובעושר וגם בשלווה.

* הכותבת היא בעלת משרד העוסק בדיני משפחה.