להמיר דת כדי להתגרש

מה עושים נוצרים קתולים שחיים בישראל ורוצים להתגרש?

בעולם המערבי והחילוני רואים את חירותו של אדם להתגרש מבן זוגו ולפתוח פרק חדש בחייו באופן מלא כזכות יסוד בסיסית, אך גישה זאת אינה תואמת תמיד את הפן הדתי של הנישואים, באשר רוב הדתות מטילות הגבלות שונות על האפשרות להתגרש.

ההלכה היהודית, למשל, דורשת שהגט יינתן ויתקבל מרצון חופשי, ואינה ששה לכפות גירושים על צד שאינו מעוניין בהם, בעוד שהנצרות הקתולית אינה מאפשרת גירושים כלל.

מאחר שמספרם של הנוצרים הקתולים בעולם עומד על למעלה ממיליארד איש, יש להניח כי כמה מהם מתקשים לעמוד בגזירה ובכל זאת מעוניינים לסיים את נישואיהם בגירושים.

בארצות אחרות ישועתם של זוגות אלה תימצא בהליך גירושים אזרחי, כך שמבחינה דתית ייוותרו נשואים, אך מבחינת המדינה ייחשבו גרושים ויוכלו להינשא מחדש.

כידוע, בישראל אין נישואים או גירושים אזרחיים, ולכן גם אנשים חילוניים ואף כאלה המצהירים על עצמם כאתיאיסטיים, כפופים באופן מוחלט ובלעדי לחוקי הדת שלה שויכו בלידתם, ומבחינת הנוצרים הקתוליים המשמעות היא כי בישראל נישואיהם תקפים לעולם ועד.

למעשה, האפשרות היחידה של נוצרים קתוליים להתגרש בישראל היא להמיר קודם את דתם לדת עם חוקים מקילים יותר. עם זאת, הליך זה אפשרי רק אם שני בני הזוג מסכימים לכך ומשתפים פעולה בינהם, שכן על-פי החוק העוסק בהמרת דת, סמכות השיפוט בנושא נישואים וגירושים נותרת בידי הערכאה המוסמכת טרם ההמרה - במקרה זה הכנסייה הקתולית - למעט מצב שבו לאחר ההמרה שני בני הזוג חולקים את אותה דת אחרת.

לאורך השנים היו מספר ניסיונות של נוצרים קתוליים לכפות על בני זוגם להתגרש ללא הסכמתם באמצעות פניה לבתי המשפט האזרחיים, אך הללו סירבו לשתף פעולה עם הניסיון לעקוף את הדין הדתי.

בשני פסקי דין שונים מתחילת שנות ה-80, אשר נידונו בבית המשפט העליון בעניינם של הזוג מח'ול והזוג שקלרסקי , נדחו ניסיונותיהם של בעלים נוצרים קתולים להתגרש באמצעות המרת דת חד-צדדית ללא הסכמת האישה.

בית המשפט העליון הביע את הסתייגותו מהתנהלותם חסרת תום-הלב של הבעלים בשני המקרים, וקבע כי בעל נוצרי קתולי אינו יכול להזדכות על נישואיו באמצעות הזדכות חד-צדדית על דתו, שכן "בעת שנערכו הנישואים בכנסייה הוא ידע היטב שבנישואים קתוליים אין גירושים".

גם פסקי דין מאוחרים יותר בערכאות נמוכות המשיכו במגמה זאת, עד שפסק דין חדש שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בשבוע שעבר הפך את הקערה על פיה.

בית המשפט קבע באופן תקדימי כי אישה נוצריה מהכנסייה המרונית (השייכת לכנסייה הקתולית ואינה מכירה בגירושים) חייבת להסכים להמיר את דתה לנצרות אורתודוכסית, כדי שבני הזוג יוכלו להתגרש.

מאחר שלבית המשפט האזרחי אין סמכות להתיר את נישואי הצדדים בפועל, הוא העניק לבעל את הסעד היחיד המצוי בסמכותו, וחייב את האישה בתשלום פיצויים לבעל, על פגיעתה בזכותו להתגרש באמצעות סירובה להמרת הדת.

פסיקה זאת מהווה הקצנה נוספת של מגמת בתי המשפט האזרחים בשנים האחרונות לעקוף את המגבלות הדתיות החלות על דיני הגירושים. מה שהתחיל כפתרון נקודתי לבעיית העגינות היהודית, באמצעות הפעלת לחץ כלכלי על בעל המסרב לתת גט לאשתו למרות שבית הדין הרבני חייבו בכך, התרחב עם הזמן לפסיקת פיצויים נזיקיים גם במקרים שבהם הדין הדתי כלל אינו מסכים שבני הזוג צריכים להתגרש, וכעת מוחל גם על מקרה שבו מוסד הגירושים כלל אינו קיים.

לטעמי, פסק הדין הלך צעד אחד רחוק מדי, וההקבלה בין זכותו של יהודי לקבל פיצוי על סרבנות גט לזכותו של נוצרי קתולי לקבל סעד דומה אינה במקומה, שכן כפייה על אדם להמיר את דתו - גם אם "באופן זמני" כגרסת בית המשפט - כדי לאפשר לבן זוגו לקבל סטטוס של גרוש מבחינת רשויות המדינה, נראה כאיזון בלתי סביר.

פסק הדין נסמך בעיקר על טענת הבעל כי ראשי הכנסייה המרונית הם שהמליצו על המרת דת כפתרון העוקף את איסור הגירושים בדתם, אך קשה מאד להאמין שחוות-דעת כזאת אכן נתנה בפועל.

בסופו של יום, מבחינת הדת המרונית הבעל ממילא לא ייחשב כגרוש, ומבחינת החוק האזרחי קל יותר לתקן את המצב המשפטי באופן שבו מצב המוגדר כ"פירוד מתמיד" מטעם הכנסייה הקתולית או המרונית יירשם במשרד הפנים כגירושים אזרחיים, מאשר לחייב אנשים להמיר את דתם באופן מלאכותי לצורך הרישום.

* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".