מ"מעריב" ועד "פולישוק"

אמנון דנקנר ידע לדבר דיבור קטן מאוד, ועדיין להיות אדם גדול

בשנים האחרונות, כך נדמה, אמנון דנקנר ביקש להטמיע דימוי אחר. מאז פרש מתפקיד עורך "מעריב", תפקיד שבגינו רבים מההספדים עליו נעים בין גמגום ובין דו-משמעיות מהוססת, הוא היה יותר רגוע. זהיר יותר בביקורות שהפנה ובריבים שבחר, התפנה לכתיבה נמרצת ולזמן חברים ומשפחה.

אפילו הדמות שאותה גילם דנקנר בסדרה "פולישוק", שאמנם התבססה בקווים חופשיים על טומי לפיד ז"ל, היא מעין קריצה לכל מי שהכיר אותו עד כה, כאילו אמר - "חברים, הכול זה רק משחק". החיים הם רק משחק.

דנקנר זיכה את מכריו, חבריו וגם את יריביו במנות גדושות של דרמה. העניק להם את האפשרות להרגיש את הממד התיאטרלי שבחיים, להיות חלק מסצנות בלתי נשכחות, ספרותיות. הוא לא שמר את העלילות שלו רק לכתביו, ולא חשש להפוך את סובביו לגיבוריהן.

העובדה שעמד בצמתים המרכזיים של המדינה כאיש תקשורת בכיר וכמקורבם של ראשיה, רק הפכה את הסיפורים למעניינים יותר. הוא הבין אנשים, ידע מה מניע אותם ולרוב בחר להיות לעומתי כנגדם, לקחת אל הקצה.

הסיגריה, המבט השובב, גודל הגוף, הקור בלשכה והקול הייחודי היו כולם מרכיבי הכריזמה שלו. הם שהתקינו לו מקום במיתולוגיה של העיתונות בת-זמננו. אך מעבר לאישיותו החד-פעמית, לדנקנר תרומה אדירה לאופן בו נצרכת תקשורת ההמונים היום. זאת משום שלא היה בו, על כל הידע והעומק, פחד מהעממי והפשוט.

הוא היה נהנתן ואיש ספר, אך הבין את גדולתו של המכנה המשותף, גם הנמוך. הוא נהנה לפוצץ בועות של פלצנות, לטלטל את מיתוס הפלמ"ח בביוגרפיה על דן בן-אמוץ, לתקוע אצבע בעין השבט הלבן והשבע בתמיכה באריה דרעי ולהמליץ לפרקליט המדינה להתאבד עם תמיכתו באולמרט.

הוא רצה שיקראו את "מעריב" גם בבאר-שבע ואת ספריו בקריית שמונה. ידע להביט מגבוה, אך אהב את גובה העיניים, להתנשא אך גם להתנצל, ידע לדבר דיבור קטן מאוד, ועדיין להיות אדם גדול.