יש דברים שלא משתנים (גם במשמרת שלך, יאיר)

על רקע החבטות הכלכליות של לפיד, אפשר לתהות איך שערוריית המיסוי הנמוך של ספורטאים זרים אפילו לא הגיעה לטיוטה של חוק ההסדרים

1. השבוע הזה היה יכול להיות השבוע שבו גם בספורט ייעשה התיקון הגדול. בימים שבהם אזרחי ישראל חטפו עוד ועוד בומבות, גזרות והעלאות מסים מכבוד שר האוצר, התברר שהספורט ממשיך להיות בועה. מילא בועה, הוא הפך להיות זה שמנציח יותר מכולם את הכלל מספר אחת היום במדינה - אם אתה גר בישראל, הכי כדאי לך לא להיות ישראלי. תן לישראלים לשאת בנטל.

אני מתכוון כמובן לחוק המיסוי על ספורטאים זרים. אם בשנים קודמות החוק הזה עוד זכה להגיע לפחות לרמת איום כשהועלה לדיון במסגרת חוק ההסדרים, הפעם הוא אפילו לא הגיע לטיוטת הדוח. זה קורה דווקא בשנה שבה לישראל יש "מפלגה ספורטיבית" שהבטיחה רבות ודיברה על מצע ספורט ודאגה לספורטאי הישראלי, עם ג'ודוקא אולימפי (יואל רזבוזוב) ועיתונאי ספורט מהטובים והמשפיעים שהיו כאן (עופר שלח). אבל ברגע האמת הראשון, אף אחד שם לא חשב על טובת הספורטאי הישראלי.

אפשר לטעון עד מחר שהכסף שייכנס לקופת האוצר מהמיסוי על ספורטאים זרים הוא טיפה בים בתוך גירעון של מיליארדים. אבל באווירה הציבורית הקיימת בימים האחרונים, זה בכלל לא עניין של מיליון דולר לכאן או לכאן. זה עניין של מראית עין. זה עניין של רצון לתקן דווקא בימים אלו עוול רב-שנים, ששחקן ישראלי שעולה לריבאונד מול שחקן זר יידע שהוא מתחרה, לפחות כלכלית, בשוויון מוחלט מולו. שאוהד הכדורסל או הכדורגל שזה עתה קרעו לו את הכיס בגלל שהוא מחזיק תעודת זהות כחולה יידע שהוא מגיע לצפות בגלדיאטורים עם דרכונים זרים שדמם לא פחות מותר משלו. שיידע אותו אוהד, שהבעלים של הקבוצה שלו שגובה ממנו כרטיס כניסה למגרש, לפחות לא ייהנה מהטבות שהוא (האוהד) לעולם לא יקבל.

זו לא רק מפלגת האוצר הספורטיבית של יאיר לפיד שהחמיצה הזדמנות ראשונה להפגין נוכחות. זו גם היתה ההזדמנות הראשונה של שרת התרבות והספורט להראות שאת הקדנציה הזאת היא פותחת חזק, בספרינט, שנגמרו הימים של חשש ממה יגיד שמעון מזרחי. אלו שאחראים לספורט הישראלי ואפילו לא הביאו את העניין לטיוטת חוק ההסדרים הם בעיקר פחדנים. הם לא רואים את טובת הספורט, אלא את הטלפונים הזועמים שיגיעו אליהם ממזרחי, פדרמן או ראשי קבוצות אחרים שוודאי יודיעו כי לאור המצב הם שוקלים לעזוב את הספורט.

הטיעון משנות השבעים או השמונים על הרצון להשתלב בחו"ל באמצעות הקלות לספורטאים זרים גם הוא לא רלוונטי. ישראל כבר לא צריכה הצלחה של קבוצת ספורט כדי לקבל הכרה בינלאומית. גם ככה הרוב המכריע של הקבוצות לא משחקות בחו"ל. בכדורגל בשתי הליגות המקצועניות רק ארבע מתוך 30 קבוצות מתמודדות באירופה. בכדורסל אם שמים בצד את כל הליגות הבינלאומיות למקומות עבודה (יורוקאפ, יורוצ'לנג', ליגה בלקנית וכו') יוצא שרק קבוצה אחת, מכבי ת"א, באמת מתחרה באירופה.

כאן שווה אולי להזכיר שאותה קבוצה שמתחרה באירופה, וגם קבוצות הכדורגל שמתחרות באירופה, הן כבר מזמן קבוצות פרטיות. גם ככה בעלי ההון שמחזיקים בקבוצות הללו נהנים פה מאלף ואחת הטבות השמורות בישראל רק לבעלי הון, אז לפחות בספורט שיישרו קו. ההקלות במיסוי לספורטאים זרים של בעלי ההון בספורט הן התספורות של הטייקונים. מי שרוצה להחזיק קבוצה פרטית שיעשה את השיקולים שלו. ואם הדרך שלהם לעמוד מול הניסיון לשוויון בנטל יהיה לעזוב את הכדורסל או הכדורגל - סעו לשלום, או סעו להחזיק קבוצה בלונדון.

חוק ההסדרים היה רק התחנה הראשונה של הרכבת. זה לא אומר שהפעם הבאה שהרכבת תעצור בתחנה תהיה בעוד שנה או שנתיים, כשיגבשו את חוק ההסדרים הבא. אפשר לתקן את העיוות כבר היום, מחר, מחרתיים. הרכבת החורקת נוסעת לאט, תבחרו אתם את הטיימינג. אפשר לקפוץ עליה מתי שרק רוצים.

***

2. נדירות הפעמים שבהן מבקר המדינה מחליט לחפור בספורט הישראלי. זה קורה בממוצע אחת ל-4-5 שנים. אתמול זה סוף סוף קרה, כשהמבקר פרסם דוח חריף במיוחד על פרויקט "אתנה". פרויקט "אתנה" לקידום ושוויון ספורט הנשים בישראל הוא לא סתם פרויקט, זה פרויקט שנשפכו עליו סכומי כסף אדירים במונחים ישראליים - 80 מיליון שקל מכספי הטוטו במשך שמונה שנים, ועוד 1.8 מיליון שקל מדי שנה ממשרד הספורט. הדוח של המבקר הציג לא מעט ליקויים של כל שדרות הספורט בישראל, ובגדול הראה שבמקום שמתרוצץ בספורט כסף ציבורי, תמיד יהיו אנשים שידאגו לשים יד על הקופה, למנות מקורבים לתפקידם בכירים, לפעול בניגודי עניינים וכו'.

מה שיותר מפתיע הוא ההתייחסות של התקשורת לעניין. מלבד אתר אחד (ONE. כן, דווקא ONE) נשמרה דממה תקשורתית מוחלטת. ביום שבו אפשר לקבל עוד דוגמה מעלפת לריקבון ששורר כאן, היה חשוב להעלות בכל אתר את הידיעה השביעית או השמינית באותו יום שעוסקת באלכס פרגוסון או בגמר הגביע המרתק וההיסטורי בין ק"ש לר"ג. הכי עצוב הוא שבחלק מהמקרים אפשר להבין אולי את המניעים להחלטה להתעלם. למשל, בערוץ הספורט, שמחזיק מעצמו גוף תקשורת רציני. אתמול העלה ערוץ הספורט עשרות ידיעות, אבל אף אחת לא הזכירה את דוח המבקר. (תודו שהרבה יותר חשוב לתת ידיעה על כך ש"היום אליפות ישראל הבינלאומית בריצת 10,000 מטר. מוגס טסמה ינסה לקבוע קריטריון ב', שיעניק לו כרטיס לאליפות העולם").

נזכרתי בערוץ הספורט רק כשקראתי את דוח המבקר. התברר שהערוץ קיבל כספים גדולים מאוד מפרויקט "אתנה" כדי לסייע בקידום האג'נדה של ספורט הנשים (לאלו שתוהים למה באולפן ליגת האלופות נדחפו אינספור אייטמים על ספורט נשים): 860 אלף שקל בהסכם שנחתם באוקטובר 2009, ואחר כך עוד 900 אלף שקל עבור הארכת ההסכם שנחתמה ביוני 2011.

אין שום בעיה עם זה. כלומר, כל עוד לא יבואו אחר כך בערוץ הספורט עם הטפות מוסר עיתונאיות ב"ביציע" או עם אג'נדות עיתונאיות אחרות. ערוץ הספורט, כמו גופי תקשורת אחרים - צריכים להחליט מה הם רוצים להיות: ספקי תוכן שיווקי או גופים שעושים עיתונות. אי אפשר גם וגם.

צרו איתנו קשר *5988