בית המשפט מתחיל לחנך את העיריות: חייב את עיריית רמת-גן ואת משרד עורכי הדין שפועל לגביית חובות מטעמה לשלם לתושב העיר פיצוי בסף 50 אלף שקל, לאחר שהפעילו כנגדו הליכי גבייה דרקוניים בגין חוב בסך כ-650 שקל שאינו שלו, ובהם הדבקת אזהרה על דלת ביתו כי אם לא ישלם את החוב לעירייה - יפרצו לביתו.
הפיצוי שנפסק הנו פי 4 מהסכום שהוציא התושב במאבק כנגד הגבייה (12,000), וזאת על מנת להעביר לעיריות מסר חד-משמעי כי עליהן להפסיק לטרטר את תושביהן.
בית המשפט אף מתח ביקורת חריפה על התנהלות העירייה בהליכי הגבייה, היעדר המענה לתושבים וחיובם לשלם את הקנס לפני שיבררו את פנייתם.
השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן קבעה כי "פעולות גבייה מינהליות הינן פעולות דרקוניות. השבת ההוצאות שהיו בפועל לעותר בלבד תעביר מסר כי אין להקפיד הקפדה ישירה בהליכים אלה, ולכל היותר כאשר יקום העותר ויעשה את המאמץ ויגיש עתירה, ישפו אותו על הוצאותיו, וזאת ותו לא... רק הוצאות מוגברות יבהירו כי טרם פתיחה בהליכי גבייה מינהליים יש לערוך את כל הבדיקות הנדרשות ולהקפיד הקפדה יתרה".
עוד ציינה השופטת כי "יש לשקול האם פריצה לדירה היא הליך הגבייה המינהלי הראוי לחוב של 600 שקל", וכי "הוצאות מוגברות מתחייבות גם מהעובדה כי גם כאשר פנה העותר, הוא לא נענה, לא מלכתחילה ואף לא כאשר הוגשה בקשה לצו ביניים".
בעתירה שהגיש תושב העיר, גיל משה, באמצעות עו"ד יהודה זינגר, נטען כי באפריל השנה הגיעו מעקלים אל ביתו והדביקו על דלתו הודעה לפיה אם לא ישלם מיד חוב בסך כ-650 שקל, בצירוף הוצאות גבייה - יופעל כנגדו צו פריצה לבית ללא התראה נוספת. עוד צוין בהודעה כי אם החוב שולם, יש להודיע על כך למשרד עורכי הדין סנדרוביץ.
החוב המדובר היה קנס שניתן לרכב של חברת "עמית" בשנת 1999, ועמד על סך 70 שקל, ובתוספת קנסות תפח עם השנים. משה אמנם עבד בחברת "עמית" עד שנת 2000, אך מעולם לא נהג ברכב שמספרו צוין בדוח.
יום למחרת פנה משה לעורך דין, אשר פנה לעירייה בכתב בבקשה להפסיק את כל פעולת הגבייה בקשר עם הדוח, והודיע כי אם לא יופסקו הליכי הגבייה, תוגש עתירה מינהלית כנגד העירייה.
מכתב זה לא נענה על-ידי עיריית רמת-גן, וכאשר משה התקשר בימים שלאחר מכן ודיבר עם עובדי העירייה, הם אמרו לו כי הם לא מבטיחים לו שהליכי הגבייה יעוכבו עד לתום בירור פנייתו.
על רקע זה הגיש משה עתירה להפסקת הגבייה לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב.
בית המשפט הורה לעירייה להגיב לעתירה טרם הדיון בה, אך במקום תגובה הגישה העירייה בקשה לדחיית העתירה על הסף, ובה נטענו טענות אותן הגדיר בית המשפט כ"מקוממות", ואשר נדחו אחת אחרי השנייה.
הטענה הראשונה שנדחתה הייתה טענת העירייה כי העותר הגיש עתירה עוד בטרם יבשה הדיו על פנייתו. השופטת אגמון-גונן קבעה כי שבועיים, כפי שהמתין משה, הנם המתנה מספקת בטרם הגשת העתירה, במיוחד לאור הליכי הגבייה הדרקוניים שהעיריות מפעילות והעובדה כי פניותיו באמצעות עורך דין לא נענו.
עוד טענה העירייה כי העותר התפרץ לדלת פתוחה כאשר פנה לבית המשפט, כיוון שהליכי הגבייה היו נפסקים ברגע שהתברר כי החוב אינו שלו, וכי לפי החוק יש לעירייה 45 ימים לתת תשובה למשפטו.
על דברים אלה כתבה השופטת ביקורת חריפה עוד יותר, וקבעה: "מוטב היה לה לעירייה שלא להעלות דברים אלה על הכתב. משאירים לאדם הודעה כי אם לא ישלם יפרצו לביתו, והוא אמור לחכות 45 ימים בהם עלולים לפרוץ לביתו ולהמתין לתשובת העירייה?
"אזרח המכבד את החוק ומקבל מכתב ממשרד עורכי דין לפיו יפרצו לדירתו, אינו יכול להמתין ולו יום אחד בטרם יפנה. העירייה יכולה הייתה לעכב את הליכי הגבייה, להודיע על העותר כי עד לבירור העניין לא יפרצו לביתו, ואז יכולה הייתה לבדוק את העניין או להגיב תוך 45 יום כנדרש. אולם לא ניתן מחד לאיים על האזרח בפריצה לביתו - ומאידך לטעון כי עליו להמתין 45 יום".
עוד קבעה השופטת כי גם טענת העירייה כי העותר היה יכול לשלם את הקנס תחת מחאה, הינה מקוממת. "איני רואה כל סיבה שאזרח ייאלץ לסכום של מאות שקלים מכיסו רק בכדי למנוע ביצוע פעולות גבייה, כאשר הוא פנה לעירייה אף באמצעות עורך דין אך לא נענה".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
