לקראת פסטיבל סרטי האנימציה: קבלו המלצות לסרטים המרתקים

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי אנימציה חוגג השנה את שנתו ה-13 ומחדד את החידה מדוע סרטי האנימציה מוגלים בארץ באופן תדיר מבתי הקולנוע וממסכי הטלוויזיה ונאלצים להסתפק בפסטיבלים ייעודיים

האם גורלם של סרטי האנימציה הלא מסחריים הוא כגורלם של סרטים עלילתיים עצמאיים, המספרים סיפור שאינו פוזל לקהל המאוד רחב? כלומר, האם גורלם נחרץ לשכון לנצח בארכיוניהם של פסטיבלי קולנוע וסינמטקים ובמדפיהן של אי אלו חנויות להשכרת סרטים?

"כמה סרטים ארוכים בתוכנייה, וביניהם סרטים תיעודיים ואישיים, אין כל סיכוי שיגיעו לבתי הקולנוע, ואפילו לא לטלוויזיה", אומר האנימטור הישראלי הוותיק דודו שליטא, מייסדו ומנהלו של פסטיבל "אנימיקס" - פסטיבל בינלאומי לסרטי אנימציה, קומיקס וקריקטורה, שיתקיים השנה בין ה-9 ל-13 באוגוסט.

הפסטיבל חוגג השנה בר מצווה, וכמדי שנה, מרכז סביבו שוחרי סרטים וקהל נלהב, שבעבורו, הפסטיבל הוא פיצוי על היעדרם של סרטי אנימציה, בסוגות שאינן בהכרח מסחריות, בבתי הקולנוע ומעל מסך הטלוויזיה.

קשה להבין מצב מקומם שכזה, שבו אמנות מורכבת ובעלת ייחוד ויופי, נעדרת מהמחוזות שעבורם נוצרה, אך אפשר להתנחם בתוכניית הפסטיבל הגדושה, ולייחל לכך שהעידן הטכנולוגי הכולל, בהקשר זה, אתרים המרכזים סרטים תמורת תשלום, כמו "נטפליקס", יעורר את השוק ויאפשר את המשך העשייה.

תוכניית הפסטיבל השנה עשירה ומגוונת, וכוללת סרטי אנימציה דוקומנטריים, סרטים קצרים תחת מסגרת אנימציה חדשה, שפרצו דרך ערוצי וידיאו באינטרנט, סרטים מכל רחבי העולם, סרטי אנימציה בז'אנר דמיון ופנטזיה, סרטי מתח וסרטים פילוסופיים, סרטים מוזיקאליים, סרטים קצרים ובאורך מלא על אהבה, רגשות, על תפיסת הגוף, סרטים שזכו או היו מועמדים לאוסקר וכמובן סרטי אנימציה ישראליים אך גולת הכותרת השנה היא רצועת סרטי אנימציה העוסקים בשואה, נושא שרק לאחרונה יוצרי אנימציה החלו לעסוק בו. עוד כדאי לשים לב לסרט ההולנדי "ילד זיג-זג", המבוסס על ספרו של דויד גרוסמן "יש ילדים זיג-זג".

סרט הפתיחה של הפסטיבל הוא "מטוסים", סרט חדש מבית "דיסני", המספר על מטוס מונפש בשם דאסטי, הסובל מפחד גבהים. הפחד עומד במקביל לשאיפה הגדולה של דאסטי - לטוס בגבהים, במסגרת תחרות טיסה. הסרט מיועד לצאת לקולנוע בחלקו השני של חודש אוגוסט. אך אם פתחנו בתהייה אודות סרטים שאינם הוליוודיים - הבה נמשיך ונמליץ על כמה מהם.

"SLIPPING AWAY"

בימאית: עדי ברודסלי (ישראל, 2013)

סרט סטופ-מושן בעל הבעה קודרת ומקוריות מרשימה (עולם חזותי העשוי מגזרי נייר מקומט), של הבימאית עדי ברודסלי מבית הספר לתיאטרון חזותי. ללא מילים, כמעט ללא הסברי מעשה, אישה צעירה מנסה לצאת מהמציאות המקומטת-מעוכה שאליה שקעה. לבה שבור, האופק מעוך אף הוא, הים גלי ומקומט, ואותה אישה צעירה מנסה להפיח בעצמה תקווה באמצעות שאריות של זיכרונות. לא להחמיץ.

"החבילה"

בימאים: דריה סימקין, ויטלי מגדליץ (ישראל, 2013)

סרט אנימציה משעשע ואינטליגנטי, מבית היוצר של המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך - ויצו חיפה. מסופר בו על אדם חרדתי הגר בגפו בדירה קטנה. הוא פדנט בכל הקשור לניקיון ולסדר, הוא חרד מתקשורת עם אנשים אחרים, והוא חש בנוח באורח חייו הסגפני. יום אחד הוא מקבל לביתו משלוח - חבילה אשר בתוכה תינוק שובב. לא נותר לו אלא לאמצו, והיחסים ביניהם גורמים לאיש החד להשתנות מקצה לקצה.

"התמדת הראייה"

בימוי: קווין שארק (אנגליה, 2012)

עקרון בשם "התמדת ראייה", משמעו אשליית התנועה המוקרנת על מסך (קולנוע, טלוויזיה או מחשב). בשם זה בחר הבימאי קווין שארק עבור סרט דוקומנטרי שביים אודות האנימטור הבריטי הוותיק ריצ'ארד (דיק) וויליאמס, אחד מיוצרי האנימציה הגדולים בתולדות הקולנוע (שיאו המקצועי היה העבודה על הסרט "מי הפליל את רוג'ר ראביט", ובעבור עבודתו על הסרט זכה בשני פרסי אוסקר). וויליאמס עודו חי, אך הקריירה שלו נקטעה לפני 20 שנה, בדיוק כשעמד להשלים את מפעל חייו: יצירת המופת הגדולה שלו, סרט אנימציה מהשאפתניים שנראו, בשם "הגנב והסנדלר". וויליאמס הקדיש למלאכת הסרט 25 שנה מחייו, הוא היה אובססיבי לכל פרט ופרט ונטל לעצמו חופש אמנותי מלא, השקיע בו מכספו, הכול על מנת ליצור סרט שאיש מעולם לא עשה. וכאן העניינים התחילו להסתבך, עד שבסוף האולפנים נטלו ממנו את המושכות וסיימו את הסרט בלעדיו. וויליאמס עצמו סירב לשתף פעולה עם בימאי הסרט, שכן מפעל חייו הפך לטראומה שממנה לעולם כנראה לא יתאושש.

"צבע העור: דבש"

בימוי: יאנג לאורנט (בלגיה, 2012)

הסרט הזה לבטח לא ישודר באף בית קולנוע בארץ. וכה חבל שכך. הסרט הוא סיפורו האישי של הבמאי, קומיקסאי ואנימטור, דרום-קוריאני שאומץ בילדותו על-ידי משפחה בלגית.

בתיאורים כנים ותוך שימוש באנימציה ובציורים, פורש יאנג לאורנט בפני הצופים את ילדותו והתבגרותו בצל המשפחה המאמצת. אמנם הייתה זו משפחה נורמטיבית, חמה ומאוחדת באופן יחסי, וככזו לאורנט התקבל כבן, וזכה לאהבה. אך הוא עצמו הרגיש שהוא מתקשה להשתלב. מגיל צעיר הוא סחב כצל את נטישתו על-ידי הוריו, אף שכמעט בוודאות הוא יודע שהם נהרגו במלחמת האזרחים הגדולה (שנמשכה עד שלהי שנות ה-70), וחי בתחושת בדידות כבדה, כשהוא סובל ממשבר זהות ומזיכרונות שלא מרפים.