בנט בכאפיה, נתניהו במונית

מפוליטיקאים סקנדינביים היה אפשר לצפות קצת ליותר זהירות. מפוליטיקאים הודיים היה אפשר לצפות קצת ליותר עורמה. מה היו עושים פוליטיקאים ישראליים במקומם?

קחו, למשל, את המחווה התיאטרלית של ראש ממשלת נורבגיה, ינס סטולטנברג. הוא סיים את הפגישה השבועית של שריו עם המלך, ביום שישי שעבר, והתפנה למשימה חשובה יותר: לנהוג מונית ברחובות אוסלו. לא, מצבו הכספי לא חייב אותו לעשות חלטורות. למען האמת, הוא לא נהג זה 8 שנים. אבל הוא החליט שאין טוב ממושב הנהג, כדי להאזין לעם.

לא היה שום דבר אינטימי בגימיק הזה. מצלמה נסתרת הנציחה את רגעי התדהמה של הנוסעים, כאשר זיהו את ראש הממשלה ("האף שלך דומה לסטולטנברג", אמרה אישה זקנה; "החלטת לנהוג בשעות הפנאי?", שאל גבר צעיר כמעט כלאחר יד). אפשר לצפות בקטע ארוך של מסע המונית, עם כיתוביות באנגלית (http://tinyurl.com/lb6rk5e).

סטולטנברג, אומרים הפרשנים, נאבק עכשיו נגד סקרי דעת הקהל. הם אמנם מראים שהוא הפוליטיקאי הפופולרי ביותר בנורבגיה, אבל הם גם חוזים ניצחון לאופוזיציה בבחירות בחודש הבא. סקנדינבים, אף כי יש להם יותר מלוכות ממה שנשארו בכל שאר אירופה, הם אנשים שוויוניים להפליא. אם המלך מחליף במו ידיו את צמיגי מכוניתו, מדוע שראש הממשלה לא ינהג מונית?

כמובן, הציפייה שאיש לא יכיר אותו, מפני שהוא מואיל להרכיב משקפי שמש, הייתה קצת הזויה. המצלמה הנסתרת העמידה בספק את כנותו. הוא היה צריך גם לזכור מה קרה לראש ממשלה שבדי ולשרת חוץ דנית שהתהלכו ברחובות ללא שומרי-ראש (שניהם נרצחו). אבל סטולטנברג יכול להיות מקור השראה.

אם אינני טועה, השליט האחרון שנהג להתחפש ולרדת לרחוב היה הניזאם של היידראבאד, שמלך על המדינה ההודית הגדולה ביותר בימי השלטון הבריטי. לפניו, מפורסם הרבה יותר, היה הרון א-רשיד, הח'ליף ירום הודו בבגדאד, במאה השמינית.

לבד, ברחוב הריק

היו ימים, שבהם נשיאים וראשי ממשלות היו הולכים ברגל למשרד, או לפרלמנט, או יוצאים לטיול ליד הבית. הנשיא לינקולן היה צועד ליד הבית הלבן בעצם הימים של מלחמת האזרחים, כאשר צבאות הדרום היו די קרובים, והעיר שקקה מרגלים וסוכנים. זה נגמר לא טוב.

ולדימיר פוטין צעד ברגל בסוף השבוע שעבר, לאחר הלוויית מדריך הג'ודו הראשון שלו. הדיווחים אמרו שהוא "נמלט מן המצלמות", חלף על פני מכונית השרד שלו, וצעד איזה קילומטר ברגל. להקל על הספונטניות שלו, המשטרה הקדימה לסגור את הרחוב לתנועה.

אבל פוטין צעד לבד, ברחוב ריק מאדם. איזה הבדל בינו ובין בוריס ילצין, האיש שהוריש לו את הנשיאות מסיבות שלא התבררו עד עצם היום הזה. ילצין לא היה צריך להעמיד פנים שהוא אוהב אנשים. טיפה מרה או לא טיפה מרה, הוא באמת אהב אותם. כאשר התמנה למזכיר המפלגה הקומוניסטית במוסקבה, באמצע שנות ה-80, ילצין נהג לנסוע למשרד בבוקר בחשמלית.

חבריו בפולטיביורו של המפלגה הקומוניסטית לא אהבו את זה. פופוליזם לא התיישב עם סוציאליזם. הם חרקו שיניים כאשר התברר מה גדולה האהדה האישית כלפיו. בעיניהם, פופולריות אישית הייתה הקדמה לפולחן-אישיות ולשלטון יחיד. בהנהגה הקומוניסטית הקולקטיבית, הכול נועדו להיות אפורים ומהוהים באותה המידה. כמה שהם צדקו. ילצין היה קברן משטרם.

הימין ההינדואי והכיפות המוסלמיות

הקדמתי כאן והסמכתי את סקנדינביה להודו. שם, זאת אומרת כאן, צוין בסוף השבוע שעבר סוף חודש הרמדאן, או "רמזאן" כפי שמבטאים ההודים. אמנם רק 13.4% מן האוכלוסייה הם מוסלמים (רק 163 מיליון בני אדם), אבל גם לא-מוסלמים מתענגים על החג שהם מכנים בפשטות "עיד". משרדי הממשלה נסגרים, הרבה עסקים מגיפים את דלתותיהם. פוליטיקאים לא-מוסלמים עושים מעשה אשכנזים אצל מרוקאים לעת מימונה: הם באים לסעוד, לברך, ובעיקר להיראות.

בחפלת עיד אשר כזאת ניגש כוכב קולנוע מזדקן אל ה"צ'יף מיניסטר" (ראש הממשלה) של מדינת מאדיה-פראדש, במרכז הודו (אחת מ-28), והציע לו כיפה מוסלמית. הצ'יף הוא ממנהיגי מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר בהודו, שיש לה קשרים הדוקים עם הימין הדתי ההינדואי. במרוצת חייו, הימין הזה לא ראה כיפות מוסלמיות בעין יפה.

הצ'יף מיניסטר לא היסס. הוא חבש את הכיפה בחיוך רחב. המעמד הזה נמרח על עמודי עיתונים בכל רחבי הודו, לצד צילום בן שנתיים של פוליטיקאי ימני שדחה את הכיפה. למרבה החשיבות, הדוחה הוא המועמד הכמעט-ודאי של האופוזיציה לכהונת ראש ממשלת הודו בבחירות של השנה הבאה. שמו נארנדרה מודי, והוא משופע ביתרונות, כולל כריזמה וכוח רטורי. הוא גם חשוד באיבה למוסלמים, ואינו מתאמץ במיוחד להפריך את החשד. הוא אישר זה לא כבר שהוא "הינדואי לאומי".

התזכורת על סירובו לחבוש את הכיפה לעת עיד מביכה את מפלגתו. בהודו הכול מעלים לפחות מס שפתיים לרעיון ה"חילוניות". בעיני עצמה, הודו היא מדינה רב-לאומית, דמוקרטית וחילונית.

האם פוליטיקאים חילוניים צריכים או יכולים לעשות מחוות דתיות? באמריקה, אשר נשבעה אמונים להפרדת דת ממדינה, פוליטיקאים משוחחים בקול רם עם אלוהים, מבקרים במקדשיו, מארחים סעודות איפטאר (גם בבית הלבן, הרבה לפני הדייר הנוכחי), מדליקים נרות חנוכה עם כיפה.

בהודו קצת יותר קשה. נארנדרה מודי בכיפת מוסלמי? נו, זה בערך כמו נפתלי בנט בכאפיה. כבר יותר סביר לשלוח את מר נתניהו לנהוג מונית. אבל ישראלים אינם נורבגים. קודם כול, הם לא יאמינו שזה הוא; שנית, הם לא יתנו לו לדבר, מפני שכך לימדו אותם מראייני הטלוויזיה שלהם.

צריך להודות, שהארון א-רשיד הציג תקדים מסוכן מאוד לכל שליט. פוליטיקאים המתרועעים עם ההמון עלולים לנהוג כמותו, ופוליטיקאים שאינם מתרועעים עלולים להאמין שהם טובים ממנו. אלף לילה ולילה.

לרשימות קודמות: yoavkarny.com