גונבים להם את המדינה

מה היה קורה אם העניים היו מקבלים רוב בבחירות?

הנה חזון לאחרית הימים, או אפילו לאחרי-אחרית:

בבחירות לכנסת ה-23, או משהו כזה, מתלכדים 3 גושי מצביעים למערך משותף: החרדים, הערבים וערי הפיתוח. הואיל ושאלות החוץ והביטחון יושבו זה כבר, וחוזי השלום עמדו בכל המבחנים האפשריים, וגיוס החובה לצבא בוטל בכל המגזרים, שלושת הגושים עושים יד אחת בענייני פנים. הם דורשים את הרחבת השירותים שהממשלה מעניקה לשכבות העניות, כולל מענקי אבטלה וקצבאות ילדים וחינוך אוניברסיטאי חינם וכרטיסי אוטובוס והגדלת ההסתברות של זכייה בלוטו/טוטו.

בבחירות, באופן לא מפתיע, הברית המשולשת נוחלת ניצחון מכריע, מרכיבה את הממשלה לבדה, ממנה את יושב ראש ועדת הכספים, ומספחת את בנק ישראל. היא יוזמת חלוקה מחדש של המשאבים הלאומיים באמצעות הגדלה מסיבית של שכר המינימום, סובסידיות ענק למצרכי מזון ולדלק, והגבהה של תקרת המס השולי ל-95% (אם אינני טועה).

תגובת הנגד מתפתחת לשיאים דרמטיים. שנה אחת ופחות לאחר הקמת הממשלה, המעמד הבינוני בערים הגדולות מתארגן תחת הסיסמה "גונבים לנו את המדינה". בראש התנועה מתייצבים, אלא מה, נכדיהם של יאיר לפיד ושל נפתלי בנט. בגלל מקומות הגיוס של התנועה ניתן לה עד מהרה השם "מסיבת האספרסו". היא מנצחת בקלות בבחירות לראשי הערים הגדולות, אם כי מומחים מציינים שזו בייחוד תוצאה של שיעור הצבעה נמוך. המיעוט מנצח את הרוב האדיש.

בהתקרב הבחירות לכנסת ה-24 נשמע יוסי לפיד מתלונן (בהקלטת הולוגרמה של גוגל, שהתחזתה למכונת אספרסו) על "47% מהציבור המונחים בכיסה של הממשלה, מפני שהם רגילים רק לקבל, לא לתת". לבעלי זיכרון ארוך במיוחד נדמה שהם כבר שמעו משפט כזה, מפי הטוען הרפובליקאי לנשיאות בארה"ב ב-2012, או משהו כזה. אז, "ארבעים-ושבעת האחוזים" הספיקו לברק אובמה (זוכרים?) לחזור ולהיבחר לנשיא, על אף מסע בחירות אגרסיבי במיוחד נגדו מצד תנועה שנקראה "מסיבת התה" (איזה צירוף קפאין).

והנמשל? אמריקה של 2013, כמובן.

גנבו את החרסינה

בארה"ב, "מסיבת התה" ושליחיה בוושינגטון מנהלים מלחמת מאסף נואשת נגד "ה-47%". סגירת הממשלה הפדרלית והעימות מורט העצבים על הגבהת תקרת האשראי, היו קריאת תיגר על אלה החושבים ש"מגיע להם".

מאמר ב"וול סטריט ג'ורנל" השבוע מפנה אותנו אל מסה של הוגה דעות אמריקאי רב-אנפין, ראסל וולטר מיד, מלפני עשר שנים ויותר, על "המסורת הג'קסונית" בחברה האמריקאית.

אנדרו ג'קסון היה הנשיא השביעי של ארה"ב (1837-1829), גיבור מלחמה ופופוליסט, הראשון שלא בא מ-13 המדינות המייסדות. בחירתו הייתה אקט של התקוממות עממית נגד הממסד הפוליטי, יוצא החוף המזרחי, שמשל בכיפה ב-40 השנה הראשונות של הרפובליקה האמריקאית. ביום השבעתו לנשיא, אספסוף משולהב של תומכיו פרץ לבית הלבן, גנב את החרסינה ותלש את הנברשות.

על ג'קסון אפשר להגיד שהוא היה המתנגד המובהק הראשון של "הממשלה הגדולה", שנואת נפשה של "מסיבת התה". הוא עיכב בהצלחה ניכרת כינונו של בנק מרכזי (הבנק נוסד רק 75 שנה אחר כך). אין לך מוסד פדרלי ש"מסיבת התה" שוללת יותר מן הבנק הזה, המתערב האליטיסטי הקלאסי במהלך התקין של הפעילות הכלכלית.

ממשיכי ג'קסון, לפי ראסל וולטר מיד, הם אנשים המעדיפים את "האינסטינקטים של האיש הפשוט" על-פני חוכמתם הצרופה והמדוקטרת של מומחים. "הבעיות אמנם מסובכות, אבל הפתרונות פשוטים", מנסח מיד את היגיון הג'קסוניסטים. מזכיר מאוד את אמרת השפר של רונלד רייגן, במעמד השבעתו ב-1981, "הממשלה אינה הפתרון לבעייתנו, הממשלה היא-היא הבעיה".

הנשיא של העניים

בעל המאמר ב"וול סטריט ג'ורנל", המצוטט כאן, ויליאם גלסטון, קיבץ כמה נתונים מעניינים על הפרופיל הרעיוני של הנוהים אחר "מסיבת התה", על יסוד סקרי דעת קהל. 58% מהם סבורים שבני מיעוטים (שחורים, היספאנים וכו') נהנים מעודף תשומת לב מצד הממשלה הפדרלית. 65% חושבים שמהגרים הם עול בלתי נסבל על אמריקה. לדעתם, הנשיא אובמה אינו מבין ללבם, ומדיניותו נוטה תמיד לטובת העניים. 92% מהם חושבים שהוא מוביל את אמריקה אל "סוציאליזם".

חצי מ"מסיבת התה" משייכים את עצמם למעמד הבינוני, לעומת 40% באוכלוסייה הכללית, ו-15% מהם שייכים ל"מעמד הבינוני הגבוה", לעומת 10% באוכלוסייה הכללית. פער החינוך דומה: 37% סיימו תואר ראשון וקיבלו הכשרה מקצועית נוספת, לעומת 29% באוכלוסייה הכללית. בעוד שכמעט חצי האוכלוסייה הכללית מסתפקים במקבילה האמריקאית של תעודת בגרות, רק 29% מבאי "מסיבת התה" עצרו בגיל 18.

הם אנשים הנוטים להחשיב אמונה דתית. 47% משייכים את עצמם לימין הנוצרי, ו-55% חושבים את אמריקה לארץ נוצרית. צריך להוסיף, שהאפיון הזה אינו מובן מאליו. להגיד על אמריקה שהיא "ארץ נוצרית" אינו שווה ערך של ישראל כ"מדינה יהודית". בארץ אפשר להיות יהודי - וחילוני. הנוסחה הזו אינה ידועה במקומות אחרים. כאשר אנשים מעידים על ארצם שהיא נוצרית, הם מתכוונים להגיד שיש לה זהות דתית והיא מאמינה באלוהים ובכתבי הקודש. ממילא הם מתנגדים נמרצים של הפלות מלאכותיות ושל נישואים חד-מיניים.

פוליטית, 71% מהם "שמרנים". 76% תומכים במפלגה הרפובליקאית, אבל בייחוד מפני שהם רוצים להזיז אותה עוד יותר ימינה.

סוללות המגן של "ארץ-ישו"

האין זה מתחוור מאליו? עניין לנו בדרך כלל באמריקאים לבנים, בדרך כלל ממוצא אנגלו-סקסי, בדרך כלל מן הערים הקטנות ומן הפרוורים של "אמריקה האמצעית", בין האוקיינוסים הגדולים, אבל בדרך כלל לא לחופיהם. על המפה הפוליטית הם מצוירים באדום (משום מה. הליברלים הם הכחולים), ולאחר הבחירות האחרונות שבהן ניצחו, 2004, תחום המחיה שלהם תואר כ"ארץ-ישו" (Jesusland). אז היה נדמה להרבה דמוקרטים, שיעברו שנים לפני שמפלגתם תצליח להבקיע את סוללות המגן של ארץ-ישו, לאורך המיסיסיפי והמיזורי. מה ששמונה שנים יכולות לעשות.

הבחירות של 2012 עמדו בסימן התגייסות של מצביעים לבנים נגד ברק אובמה. שיעור תמיכה גבוה בין לבנים הספיק לג'ורג' בוש הבן לנצח (אם בכלל) ב-2000, ולחזור ולנצח (בהפרש ברור, אם לא גדול) ב-2004.

אותו השיעור כבר לא הספיק למיט רומני. ניצחונם הדרמטי בבחירות לבית הנבחרים ב-2010, באמצע הקדנציה הראשונה של אובמה, עורר אצל אנשי הימין את התקווה שהם יצליחו להביס גם את הנשיא. אבל לא הרי בחירות של אמצע קדנציה כבחירות של סוף קדנציה. הרבה יותר אנשים מצביעים בבחירות לנשיאות. המיעוטים, "ארבעים-ושבעת האחוזים" ועוד קצת, הבטיחו ארבע שנים נוספות לאויב העם, שונא הנצרות, הסוכן הזר, הסוציאליסט הרדיקלי, מהרס אמריקה ומחריב ידידיה, דחלילם של רוב הטוקבקיסטים הישראליים, ברק חוסיין אובמה.

מדהים להיזכר עד כמה רפובליקאים רציניים היו נוחים להשתכנע ערב הבחירות, שהכף נוטה לטובת רומני. "ריח ניצחון" עמד בנחיריהם המאומנים. אחדים ממומחי הימין התנבאו לא סתם לניצחון, אלא ל"מפולת הרים". כאשר התפזר העשן, והתברר ש-5 מיליון קולות עמדו ביניהם ובין ניצחון, רפובליקאים נואשים ספקו כפיים. הדמוגרפיה השתנתה לבלי שוב, הם אמרו, ואם הם לא ישתנו, לא ינצחו עוד.

ההיפך ממימון

זמן קצר היה נדמה שקולה של "מסיבת התה" נדם. קיצוניות הסרק שלה הובילה את המפלגה לתבוסה לא רק בבחירות לנשיאות, אלא גם בבחירות לסנאט. אבל שתיקתה הנכלמת לא התארכה. ההזדמנות לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי אובמה הייתה מפתה מדי. אל מרכז הזירה חזר הרעיון הישן והבדוק לצמק את "הממשלה הגדולה" באמצעות הרעבתה, מה שקוראים באנגלית אמריקאית בת ימינו defund, שזה ההיפך מ"מימון" (לא מצאתי תרגום ברשימת המונחים המועילה של האקדמיה ללשון העברית).

קיצוניותם של מרעיבי הממשלה, והנכונות-בעליל למוטט את כלכלת העולם לטובת סדר יומם, מעידות, אולי, על ייאוש. אפשר שבעיניהם זו ההזדמנות האחרונה, או הלפני אחרונה.

אתמול (ד'), מדינת ניו ג'רזי בחרה ראש עיר שחור, קורי בוקר (Booker), דמוקרט, לסנאטור מטעמה בוושינגטון, בבחירות-שלא-מן-המניין (קודמו מת לפני סוף כהונתו). בוקר הוא רק אחד מארבעה שחורים שנבחרו אי-פעם לסנאט האמריקאי בבחירות כלליות. הפרש ניצחונו היה ברור, 11%, אבל סקרים לפני ההצבעה הראו כי רוב קטן של הלבנים עומדים להצביע נגדו. זה לא הספיק.

התקוממות של רוב מצטמק נגד פריבילגיות הניתנות למיעוטים אינה המצאה אמריקאית. זה משהו המאפיין בשנים האחרונות את הפוליטיקה ההודית, לפעמים עם תוצאות קטלניות. תגובת הנגד של מסיבת התה ההודית לובשת ממדים היסטוריים. כאן, מקום כתיבתה של הרשימה הזו, היא דווקא עשויה להחליף את השלטון. התהליך הזה יחזור ויעסיק אותנו בחודשים הבאים, אם אמריקה לא תפריע.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com וב-bit.ly/1aPv4Id. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny.